“על טווס הזהב שמעתם בוודאי: הוא היה בשעתו מהולל למדי,” כך מתחיל בני מר את סיפור הילדים שהוא מקדיש לאותו עוף מיתולוגי שהפך לסמלה של תרבות יידיש. אני לא בטוח שהקוראים הצעירים בני ימינו אכן שמעו על טווס הזהב, אבל ניסוח הדברים כך מלמד אותם לפחות כי היה פעם טווס שכזה, כי רבים הכירו אותו בשעתו, וכי אולי כדאי גם להם לשוב ולגלות אותו מחדש.

משיחה עם האמן מוטי מזרחי מתברר שליידיש שורשים עמוקים בנפשו עוד מילדות. הוא זורק לחלל האוויר רגעים כאלה של יידיש המלווים אותו כל חייו: היידיש ששמע בשכונה, האחות בבית החולים שקראה לו “ייִנגעלע”, הרומני שקרא בלילות “שוועסטער, שוועסטר” >>>

כחלק מאותה חגיגה מופלאה הודבק געפֿילטע פֿיש ענק לראש המגדל בבית ביאליק, הנשקף אל מול בית העירייה, קציצה אפרפרה ומלבבת שפיסת גזר כתום בוהק נעוצה בראשה (ראו תמונה) >>>

משורר יידיש נוסע ברכבת התחתית של ניו יורק בשנת 1946. בניו יורק גרו אז כשני מיליון יהודים ותרבות יידיש פרחה. המשורר הנוסע ברכבת התחתית, בפרהסיה האולטימטיבית של ניו יורק, נפגש שם פנים אל פנים עם וואספ מבוסם היושב ממש לצדו.

“זה הרגע שבו אני מחליטה ללמוד יידיש. השפה שאני מאמינה שהיא שפת האם האמיתית שלי. הם כבר לא ילַמדו אותי, הם כבר אפילו לא יֵדעו שאני לומדת. אני יכולה לשמוע את ההתנגדות שלהם, עזבי, מה את צריכה את זה, ואני עונה, אני צריכה. אני צריכה ללמוד את שפת האם שלי.” (עמ’ 229)