איך אומרים קרעפּלעך בעברית?

על תרגומו החדש של בני מר לספר “מנחם מנדל” מאת שלום עליכם, הוצאת גלויות, 2016

פרופ’ אברהם נוברשטרן (מתוך אחרית דבר לספר)

יצירתו של שלום עליכם הציבה בפני מתרגמיה לעברית אתגרים מסוגים שונים, וההתמודדות אתם היא פרק מרתק בהתפתחותה של התרבות העברית המודרנית. לי”ד ברקוביץ שמורה זכות ראשונים לא רק כמתרגמו של שלום עליכם לעברית אלא כמי שטיפח את מורשתו בכמה הקשרים שונים: הוא הביא לדפוס את המהדורה המקיפה ביותר של כתביו ביידיש (שלא הושלמה), פרסם חלקים נכבדים ממורשתו האפיסטולרית, כתב עליו את ספר הזכרונות המלבב ביידיש ובעברית “אונדזערע ראשונים” / “הראשונים כבני אדם”, ודאג להעלות על הבמה כמה ממחזותיו של שלום עליכם, ביידיש ובעברית כאחת. גם לאריה אהרוני שמורה זכות ראשונים: הוא היחיד, עד כה, שטרח להביא את כל יצירתו של שלום עליכם לקורא העברי, בעוד שברקוביץ תרגם רק חלק ממנה והתעלם מחטיבות משמעותיות שבה. לצדם פעלה שרשרת ארוכה של מתרגמים, החל בי”ח ברנר וכלה בדן מירון, שראו בתרגום כתביו של שלום עליכם אתגר לשוני ומשימה תרבותית.

התרגום הנוכחי של בני מר הוא חוליה נוספת בהתמודדות זו. שרשרת התרגומים של כל יצירה של שלום עליכם ראויה לדיון מפורט, אך כדי להדגים ולו במעט את טיבם תינתן כאן השוואה של תרגום קטע קצר. מובן שאין זה קל לבחור קטע אחד כדי להמחיש באמצעותו את ההבדלים בין התרגומים השונים, וכל בחירה כזאת אינה יכולה לשקף את הגיוון הסגנוני של הטקסט המקורי. עם כל הקושי שבדבר בחרתי בקטע מתוך האיגרת הראשונה של שיינה-שיינדל, משום שבמקרה זה לשונה קרובה הרבה יותר ללשון הדיבור ביידיש מזו של מנחם-מנדל בעלה. אמנם הקורא שישפוט על פיו את כתיבתה ורמתה הסגנונית עשוי להגיע למסקנה המוטעית ששיינה-שיינדל נזקקת לקללות רבות וגם לפתגמים אין ספור מפיה של החותנת, ואין הדבר כך: שני המרכיבים האלה אכן מצויים בלשונה, אך בהיקף קטן הרבה יותר ממה שעשוי להשתמע מן השורות המובאות כאן. מדובר בפרק הראשון, “לונדון”, בפתיחתה של האיגרת הראשונה של שיינה-שיינדל אל בעלה. לאחר הפנייה המליצית היא כותבת:

צווייטנס שרײַב איך דיר, אַז עס האָט זיך מיר ווידער אָנגערופֿן די אַמאָלעדיקע ספּאַזמע, אויף דײַן פֿעטער מנשה געזאָגט געוואָרן, וואָס האָט דיר געמאַכט אַזאַ שיינעם מחק פֿון די פֿופֿצן הונדערט קרעפּלעך נדן, אַזאַ יאָר, אַזאַ מזל! ווי זאָגט די מאַמע מײַנע זאָל לעבן: “געשיקט דורך דער קאַץ שלח-מנות”… וועקסעלעך וואָלט איך בײַ אים נעמען! קרענק וואָלט איך בײַ אים נעמען! קדחת אויף פֿינף חדשים!

תרגומו של י”ד ברקוביץ:

ושנית אכתוב לך, בעלי היקר, כי שוב התרגשה עלי מחלתי הישנה, מחלת העווית, הלוואי ותתרגש במהרה בימינו גם על דודך מנשה, שעשה שמות במעט הנדוניה שלנו, בחמש עשרה מאות הקרבונים, אוי ואבוי לשנותי! כמאמרה של אמי שתחיה: “איזהו שוטה? המאבד כל מה שנותנים לו”… שטרי חוב לקח זה מידו! אילו הייתי אני במקומך, הייתי לוקחת מידו מכות, קדחת לחמישה חדשים!

תרגומו של אריה אהרוני:

שנית כותבת אני לך, ששוב התחילה אצלי ה”ספזמה” הישנה, על ראש דודך מנשה ייאמר, שעשה לך מין מחיקה יפה שכזאת מן הנדוניה, מחמש עשרה מאות שלנו, איזה מזל ביש, איזה אסון! כמו שאומרת אמא שתחיה: “שלח על ידי החתול משלוח מנות”… שטרות הייתי לוקחת אצל! קדחת הייתי לוקחת אצלו! מכות לחמישה חודשים!

תרגומו של בני מר:

וחוץ מזה אני כותבת לך ששוב היה לי עכשיו אותו התקף ישן שאני מאחלת לדוד מנשה שלך, שככה מחק לך נדוניה של אלף חמש מאות אצטרובלים. איזה אסון, איזה מזל! איך אומרת אמא שלי שתחיה? “נותנים לחתול להביא משלוח מנות”. שטרות הייתי לוקחת ממנו? צרות הייתי לוקחת ממנו! קדחת לחמישה חודשים!

לשונה הכתובה של שיינה-שיינדל ביידיש אינה רחוקה מלשון הדיבור: משפטיה קצרים; היא נזקקת לשאלות רטוריות, וריבוי סימני השאלה והקריאה אמור לשקף את השינויים בטון הדיבור. אין צורך להכביר מלים על כך שאף אשה כיום אינה מדברת עברית ואינה כותבת ברמה ובאופן ששיינה-שיינדל מדברת וכותבת בתרגומו של ברקוביץ. הוא הלך בעקבותיו של מנדלי מוכר ספרים, והמשלב הלשוני שבחר בו היא העברית הסינתטית, הממזגת בתוכה את שכבותיה ההיסטוריות השונות של הלשון. הקושי שבפניו עמד ברקוביץ בהרקת הלשון המדוברת בולט יותר לעין לנוכח העובדה שהוא אינו משתדל כלל לתרגם את הפתגם השגור ביידיש “געשיקט דורך דער קאַץ שלח-מנות”, ובמקומו הוא משלב אמירה שהיא רחוקה מאוד מן המקור: “איזהו שוטה? המאבד כל מה שנותנים לו”. הטעם האירוני הניכר כל כך באמירה ביידיש התנדף לגמרי באמירה שברקוביץ הביא, כי “החתול” הנוטל לעצמו את כל משלוח המנות ואינו משאיר ממנו דבר רחוק כמובן מאוד מן השוטה “המאבד כל מה שנותנים לו”: הוא בעצם ההפך ממנו. יש גם לשים לב לכך שאף כי משפט עברי הוא בדרך כלל קצר יותר מזה שביידיש, מאריך ברקוביץ בניסוחיו דווקא כאשר קללותיה של שיינה-שיינדל קצרות, כדרכו לאורך הספר: פתיחת המשפט שבתרגומו, “אילו הייתי במקומך, הייתי לוקחת מידו מכות…” איננה מופיעה ביידיש. כמו כן ברקוביץ “מרחיב” ו”מבאר” לעיתים את המקור, ו”פֿופֿצן הונדערט קרעפּלעך נדן” הופכים אצלו ל”מעט הנדוניה שלנו”.

כאשר אריה אהרוני ניגש למפעלו התרגומי המקיף עמדה בפניו כמובן הדוגמה של ברקוביץ, והוא החליט החלטה עקבית וגם מודעת ללכת בדרך הפוכה מזו של קודמו. אופיה של העברית המדוברת היה אז כבר מגובש למדי, ועם זאת כפוף לשינויים הטבעיים המתחוללים בכל לשון. אהרוני השתדל מאוד לקרב את תרגומו ללשון המדוברת, אך עשה זאת בלי להתחשב בכך שמדובר ביצור חמקמק למדי, הן מבחינה מילונאית והן מבחינה תחבירית, ולא שמר על רמה אחידה כלשהי: ספק רב אם הצירוף “מחיקה יפה” היה שגור בפי דוברי העברית כאשר תרגומו התפרסם, והוא בוודאי אינו שגור כיום, וספק רב אם דובר עברית היה מצרף “מזל ביש” ל”אסון”. אין ספק שדובר העברית בימינו אינו נזקק למלה “ספזמה”, והשיבוץ של מלת המקור בתוך מרכאות אינו תורם לתרגום. במקומות רבים אף המבנים התחביריים שלו בעייתיים למדי.

תרגומו של בני מר נסמך על התפיסה שבמקרה זה העברית אמורה לשקף נאמנה את אופיה כלשון מדוברת, אך בלי לשטח אותה. הוא מטעים את תרגומו ברעננות הסגנונית של המקור, הזריז והתזזיתי. הדבר בולט למשל בפתרונו כיצד לתרגם את הצירוף המיוחד “די פֿופֿצן הונדערט קרעפּלעך נדן”. הבחירה במלה “אצטרובלים” מזכירה את ה”רובלים” הרוסיים, ובה בעת מתמודדת עם הסירוס המכוון, האירוני כל כך, שהיה רווח ביידיש המדוברת – “קרעפּלעך” במקום “קערבלעך”. זה אתגר ששני המתרגמים הקודמים לא עמדו בו: ברקוביץ נזקק לצירוף הנייטרלי למדי “קרבונים”, שאינו מובן כיום לרוב קוראי העברית, ואילו אהרוני התעלם לגמרי ממשחק המלים במקור.

זאת רק דוגמה אחת מני רבות למעלותיו של התרגום שלפנינו. זאת עברית מרובדת, שמהדהדים בה צליליה של הלשון המדוברת העכשווית ועם זאת היא מזכירה לקורא שבפניו אפיק הביטוי המרכזי של התרבות היהודית לדורותיה. ישן וחדש מתמזגים כאן לכדי שלמות אחת. לכן התרגום הנוכחי של “מנחם-מנדל” היא הבחירה הטבעית ביותר כדי לפתוח בו את הסדרה “גלויות”, סדרת ספרים ששמה לה למטרה להביא לקוראי העברית תרגומים של מגוון יצירות מספרות יידיש ומספרויות היהודים בלשונות אחרות.