אמנות הבגידה היוצרת

כנס לציון חמישים שנה להצגת “די מגילה” של איציק מאנגר, אוניברסיטת תל אביב, 21.3.16

במרכז צימבליסטה שבאוניברסיטת תל אביב נערך בשבוע שחל בו פורים, כנס לציון חמישים שנה להעלאת המגילה, מחזור שיריו של איציק מאנגר, שעובדו והועלו על הבמה במועדון החמאם ביפו בשנת 1965. כפי שציין פרופ’ דוד אסף בפתח דבריו, אפשר לראות בכנס ציון של תאריך חשוב נוסף: שמונים שנה ליציאת הספר לאור, בוורשה של שנת 1936. דורי אנגל ומיכה בלכרוביץ’ פתחו את היום כראוי עם מבחר מתוך שירי המגילה.

במושב הראשון דיברה פרופ’ חוה טורניאנסקי על מקורות ההשראה הרבים של מאנגר ביצירת המגילה, מהתנ”ך ומדרשי חז”ל, אל פרשנות המגילה ביידיש ישנה, שיר העם היהודי ומסורת הפּורים-שפּיל בקהילות אשכנז, ואף קומדיות משכיליות. (האזינו לדבריה כאן) פרופ’ דוד רוסקיס הדגים כיצד לשון הדיבור של הדמויות במגילה מסייעות באפיונן המובהק, ודיבר גם על “אמנות הבגידה היוצרת”, כלומר על הצורך של יוצרים מודרניים לפרש מחדש את הטקסטים הישנים, משום שבדרך זו הם מסוגלים להעניק להם חיים חדשים וליצור המשכיות תרבותית. (הרצאתו המלאה באנגלית כאן) ד”ר אפרת גל-עד, שהוציאה לאחרונה ביוגרפיה חדשה של איציק מאנגר (בינתיים בגרמנית), הציגה את מחקרה וגם שפע של תמונות נהדרות מארכיון הספריה הלאומית. (הרצאתה כאן)

המושב השני בכנס עסק בהעלאת ההצגה בתאטרון החמאם, והחוקרות שדיברו במושב זה האירו את הנושא הן מנקודת המבט של התאטרון הישראלי, והן מנקודת המבט של ספרות יידיש. ד”ר דורית ירושלמי התייחסה לבמאי ההצגה, שמואל בונים, כמי שסגנונו הפך אותה להצלחה גדולה. היא התייחסה גם למיקומו של מועדון החמאם כמרכיב משמעותי בהתקבלות ההצגה. יפו הישנה והחרבה ברובה, סומנה כצד האחר והאפל של העיר הלבנה, ורק שם היה אפשר להעלות הצגה ביידיש. בתיה הנטושים של יפו הפכו בתרבות הישראלית דאז, על ידי יוסל ברגנר וניסים אלוני, גם למטאפורה לפליטות יהודית, והצגת המגילה השתלבה בדימוי זה היטב. ד”ר גלי דרוקר בר-עם התייחסה גם היא להתקבלותה של ההצגה, והזכירה את העובדה שמדובר בקומדיה ובייצוגה של היידיש כשפתם של אנשי השטעטל, כשפת העבר, מה שהלם את הדימוי של היידיש בחברה הישראלית, ומשום כך לא איים על תפקידה של העברית כשפת העתיד וכשפת המודרניות. ד”ר שלי זר-ציון הוסיפה לבחון את הצלחת ההצגה, וטענה כי מדובר במסגור של היידיש כ”רדי-מייד תאטרלי”. כלומר, התוכן של ההצגה היה חשוב פחות מאשר המפגש עם היידיש המייצגת את העבר, והעימות שלו עם המציאות הישראלית העברית בהווה. זוהי יידיש פוסט-ורנקולרית, על פי מושגיו של ג’פרי שנדלר, שמקומה בתרבות אינו כשפה חיה, אלא כסמל למטען תרבותי שהציבור מנהל איתו יחסים מורכבים. בחירת הבורשטיינים להצגה עולה בקנה אחד עם טענה זו. הם גילמו בגופם ובאורח חייהם את הייצוג של התאטרון היהודי הנודד, וכך השלימו את הסמל הגלום בהצגה עבור הקהל בן הארץ.

פריבילגיה של כנס אקדמי המאורגן בידי החוג לתאטרון היא היכולת להמחיש “הלכה למעשה” את הפוטנציאל הגלום בטקסט של מנגר. תלמידי החוג לתאטרון, בהנחייתם של פרופ’ אופירה הניג וד”ר יאיר ליפשיץ, ביימו ושיחקו בקטעים קצרים מתוך המגילה. לפני אולם גדוש העלו בני הדור הצעיר מעין סקיצות נסיוניות ומודעות לעצמן, והראו איך הטקסט הקלאסי של מאנגר יכול להוות מקור השראה לדור חדש של יוצרים. כך למשל הכרוז הפותח את ההצגה המקורית בשיר עליז, רץ בעיבוד זה ריצת אמוק סביב האולם והשתיק את הקהל בקריאות רמות; שלוש הנשים המתבוננות בטקסט של מאנגר בהוצאתה להורג של ושתי, הפכו בעיבוד העכשווי לשלוש בנות-עשרה המעלעלות במגזינים ועוקבות אחרי העידכונים מהאירוע בפייסבוק ובאינסטגרם; אחשוורוש ואסתר היו כרוכים זה בזה בתוך מגילת בד גדולת ממדים כמטאפורה בימתית ליחסיהם המורכבים; ושיחתם של המן וזרש הפכה לסיוט לילי של הצורר, כשאשתו היתה ללא פחות מארבע נשים הצועקות עליו וגוערות בו שיהיה גבר ויעמוד על שלו.