ארוס, תנטוס ולאהל'ה

הדיבוק, מאת: רועי חן, בימוי: יבגני אריה, תאטרון גשר, 2014

 

בין השנים 1914-1912 עמד הסופר והסוציאליסט ש. אנ-סקי בראשה של משלחת אתנוגרפית שאספה כמות רבה של שירים, סיפורים וחפצי אמנות ברחבי תחום המושב היהודי. אנ-סקי נולד במחוז ויטבסק ולמד בישיבה, אבל כשהתבגר נחשף לספרות ההשכלה ופנה לדרך חדשה. ממשכיל היה לסוציאליסט נרודניק, יצא לעבוד בכפרים עם האיכרים הרוסיים, כתב ברוסית, והיה שותף לאמונה רווחת ברוסיה באותם ימים שהנפש הרוסית האמתית שלא הושחתה נמצאת בכפר, ושם נמצא גם הסוציאליזם האמיתי. לאחר מהפכת 1905 שינה את דעותיו. הוא פנה לסוציאליזם מרקסיסטי, התקרב לתנועת הבונד וגילה מחדש את הזהות היהודית העממית. הוא התחיל לכתוב ביידיש, ולהתעניין בפולקלור יהודי כדי לחשוף את הזהות היהודית הייחודית במזרח אירופה, התעניינות ששיאה במשלחת האתנוגרפית. כך שילב מאבק למען מהפכה סוציאליסטית עם שחרור לאומי המבוסס על התרבות העממית.

מחזהו המפורסם “הדיבוק” מבוסס גם הוא על אמונות עממיות שליקט במסעותיו האתנוגרפיים, אך אנ-סקי לא העלה על הכתב מחזה אותנטי מחיי היהודים, אלא השתמש בחומרים העממיים כדי לספר סיפור אהבה מודרני בתכלית. בחברה המסורתית שימש הדיבוק נשים מוחלשות כדי להשמיע קול שלא היה נשמע באופן אחר, והחברה השתמשה בו כדי ליצור מחזה מוסר שהוכיח את קיומה של הנשמה ושל שכר ועונש לאחר המוות, כמו גם את כוחו של הרב המקובל בתיקון הקלקולים. אצל אנ-סקי לעומת זאת מדובר בסיפור אהבה רומנטי בין לאה לחנן הנתקל בהתנגדותה של החברה המסורתית, ולמרות שהרב מצליח לגרש בסופו של דבר את הדיבוק הוא אינו מצליח להשיב את לאה לתלם והיא מתה במין מחאה אולטימטיבית ומתאחדת עם אהובה חנן בעולם הבא.

הדיבוק החדש של רועי חן המוצג בתאטרון גשר הוא פרשנות פסיכולוגית לדיבוק של אנ-סקי. פרשנות זו קוראת את המחזה באופן הפוך לעיבודיו הרווחים. ברבים מהמחזות הדיבוק ניכרת מגמה המאדירה את הרכיב המיסטי במחזה ומתמכרת ללחשים קבליים ולדרמה הכרוכה בטקס הגירוש. כך למשל בסרט היידי משנת 1937 המעוצב ברוח האקספרסיוניזם הגרמני, בעיבוד הקולנועי הישראלי הלא מוצלח “אהבה אסורה” (1997), או אפילו בדיבוק המעניין של לאון כץ שהועלה בארץ בידי רנה ירושלמי ואנסמבל עיתים (2008), ובו המיסטיקה הופכת לעיקר וסיפור האהבה שולי. התעסקות זו במיסטיקה היהודית, בדרך כלל מתוך בורות גמורה ביחס לטבעה של זו, הופכת את המחזה של אנ-סקי למחזה פולקלוריסטי ונמוך בעיקרו. רועי חן בחר לעומת זאת להדגיש את הממד הפסיכולוגי של הסיפור ולהשיב את הרכיב המיסטי למקומו כמסגרת לסיפור האהבה. כך בעוד שבעיבודים רבים דמותו של חנן ומשיכתו העזה לקבלה משחקים תפקיד מרכזי, בעיבוד שלפנינו נדחק חנן למעמד שולי של מת, ודיוקנה הפסיכולוגי של לאה הוא הניצב במרכז המחזה.

ארוס, תנטוס ומשיכה מינית בעייתית בין אב לבתו תופסים מקום מרכזי במחזה. דורון תבורי כסנדר אביה של לאה, מפליא לשחק בעל בית גס, ואב תקיף ואלים שהתנהגותו היא על גבול גילוי העריות. “יש לי חור בנשמה. בגלל זה הצלחת להשתחל פנימה”, קוראת לאה והופכת את הפגם המוסרי הפותח פתח לדיבוק לשאלה פסיכולוגית-אקזיסטנציאלית של רווקה לא צעירה בחברה תובענית. “אתה צעקת ומתַ, ואני שתקתי וחייתי”, אומרת עוד לאה ומסבירה בדבריה את הדיבוק כביטוי לקולה המושתק. גם סנדר מבין את הדיבוק כעניין פסיכולוגי ומתכחש לקיומו: “לא היה שום דיבוק!” הוא קורא, רק ילדה מפונקת שלא רוצה להתחתן עם חתנה המיועד. סצנת הגירוש במחזה מתפקדת כמחזה מוסר קלאסי, אך לבסוף מחליט הדיבוק לעזוב את לאה בעצמו, כמין מחוות אהבה של המת, או כהבט פסיכולוגי נוסף של לאה עצמה.

התפאורה המינימליסטית החפה מהצטעצעות שטעטלית הולמת את רוח העיבוד. הצבעים השולטים הם שחור ולבן, ורק המתים מביאים קצת צבע למדבר המונוכרומטי של עולם החיים. המוות והמתים, התופסים במחזה מקום חשוב, הם חנוך-לויניים –  גסים, צבעוניים, מצחיקים ועלובים. חתונת המתים שהם מנהלים היא פרודיה על חתונת החיים שלא הגיעה לסיומה.

פועל יוצא של הפשטת הדיבוק אל השלד הפסיכולוגי שלו היא תלישתו מסביבתו התרבותית הייחודית הנטועה בעיירה היהודית המזרח אירופית. למרות שהמחזה עדיין מתרחש במזרח אירופה בראשית המאה ה-20 קשה לעמוד בו על מאפיינים ייחודיים אלה בסיפור הכמעט אוניברסלי. כשלאה מטיחה למשל בארוסה מנשה: “אני לעולם לא אתחתן איתך כי אתה בנאדם משעמם”, יכולה הדוברת להיות גם צעירה תל אביבית מתפנקת. העמדת המחזה על הפסיכולוגיה כמעט הופכת אותו למפורש מדי.

ובכל זאת נדמה כי מעשה העיבוד החופשי של רועי חן קרוב יותר לרוחו המקורית של המחזה ולכוונתו של אנ-סקי ששתל עלילה פסיכולוגית מודרנית בסביבה היהודית המסורתית, מאשר המחזות רבות שנעשו לו במהלך עשרות השנים שעברו מאז עלה לראשונה. הישג זה של רועי חן ראוי להערכה, ומקומו המרכזי של תאטרון גשר בתרבות הישראלית ניכר כאן שוב בלא ספק.

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp

כתבות נוספות

כערער במשכנות שאננים

במסגרת כנס כיסופים הרביעי לסופרים ומשוררים יהודים, השבוע במשכנות שאננים בירושלים, התקיימו גם מושבים שעסקו בספרות יידיש. במושב שכותרתו “יידיש עכשיו” שוחחו הסופר חיים באר

קרא עוד »