בתנופה ובעומק

דרכה המחקרית של שרה צפתמן ז"ל (2024-1945)

אברהם נוברשטרן

סטודנטית צעירה, שקדנית ומבטיחה, עשתה בשנת 1970, ועוד קודם לכן, לילות כימים במחלקות השונות של הספרייה הלאומית בירושלים; היא ביקשה לבנות את ההקשר התרבותי וההיסטורי של כתב-היד שהוצע לה כנושא לעבודת הגמר שלה: המעשה בוך ביידיש. הספר שהופיע בדפוס ב-1602 וכלל למעלה מ-250 סיפורים, נחשב לאחד השיאים בספרות יידיש הקדומה. לחוקרים היו ידועים כמה כתבי יד בעברית וביידיש בהיקף קטן יותר שקדמו לספר המודפס (אשר לא הסתמך דווקא עליהם). אחד מכתבי יד אלה, משנת 1596, היה מצוי בידיים פרטיות, והספרייה הלאומית בירושלים הצליחה לרכוש אותו. האמירה הפשוטה הזאת מסתירה מציאות מורכבת: כמות כתבי היד ביידיש קדומה איננו רב כל כך, ורובם המכריע נמצא זה דורות רבים בחזקתן של הספריות הגדולות באירופה. רק לעתים נדירות ביותר הזדמן בעשורים האחרונים לרכוש כתב יד שהיה מצוי בידיים פרטיות, והמגבלות התקציביות של הספרייה הלאומית עמדו כאן למכשול. אכן, רכישה כזאת הצטרפה לאוצרותיה של יידיש לכל תקופותיה המצויים בספרייה הלאומית, החל מן הכתובת הראשונה המתוארכת ביידיש וכלה בארכיונים של אחדים מגדולי הסופרים ביידיש במאה העשרים.

הסטודנטית שבידיה הופקדה עבודת המחקר על כתב יד זה הגיעה ללימודי יידיש כמעט “במקרה”: שרה צפתמן הייתה סטודנטית מצטיינת לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, וגם הקדישה שעות רבות למוזיקה ולמחול. אך כשעלתה לירושלים ב-1968 ופתחה את שנתון האוניברסיטה, גילתה שמתקיים בה “חוג לספרות יידיש”, והחליטה להירשם אליו. מדוע? השיקולים המביאים אנשים להתמסר לתחום “אזוטרי” כזה תמיד מורכבים ועלומים, ואף היא עצמה לא ידעה בדיוק להסביר את הדבר. אולי דיבר מגרונה קולה של סבתא שדיברה יידיש? כך ניסתה ברבות הימים לצקת פשר בבחירתה. דבר אחד אינו מוטל בספק: הבחירה הלא צפויה הזו, הבלתי קונבנציונלית, הולידה קריירה מחקרית מפוארת שתרמה תרומה משמעותית ביותר לחקר יידיש.

ההכשרה האקדמית ששרה צפתמן קיבלה מידי מדריכיה – פרופ’ חנא שמרוק ופרופ’ דב נוי, שילבה בתוכה דרישה לקפדנות עילאית בהתייחסות לכל מקור טקסטואלי לצד רגישות והבנה לחשיבותו של ההיבט הפולקלוריסטי. חלק גדול מן הטקסטים שעסקה בהם עברו מפה לאוזן לפני שהועלו על הכתב, גלגול שהיה כרוך ברוב המקרים במעתק לשוני מיידיש לעברית, מן השפה המדוברת אל השפה הקנונית של הכתיבה. לאור האפיק הכפול הזה אין להתפלא על מורכבותה המחקרית של עבודת הדוקטור של שרה צפתמן – הסיפורת ביידיש מראשיתה עד “שבחי הבעש”ט” (1814-1504) (ירושלים, תשמ”ג). זהו מיפוי מקיף וחלוצי של אחת הסוגות המרכזיות והמקוריות ביותר בספרות יידיש הקדומה. היה זה אך טבעי לצפות שתוצר הלוואי של עבודת הדוקטור תהיה ביבליוגרפיה מוערת של הקורפוס, ופרסום חיוני זה לא איחר לבוא (ירושלים, תשמ”ה). בשנותיה האחרונות צפה ועלתה התוכנית להוציא מהדורה מורחבת לחיבור זה, אך משאלה זאת לא התמלאה.

ההכשרה הפולקלוריסטית של שרה צפתמן דרבנה אותה לעסוק באחד התחומים המרתקים ביותר בתרבותנו: דיבוקים. גם במקרה זה היא לא ויתרה על נקודת המוצא הטקסטואלית לחיפושיה, בדמות חיבורים עממיים או אנונימיים בעברית וביידיש. היא לא ויתרה גם על ניתוח רגיש של היבטיהם השונים וגלגוליהם ממהדורה למהדורה. כך נוצרו חיבוריה נישואי אדם ושֵדה (ירושלים, תשמ”ח), והספר המקיף צא טמא: גירוש רוחות ביהדות אשכנז בראשית העת החדשה (ירושלים, תשע”ו). לא פחות מרתק הוא ניתוחה של האגדה הידועה על ארבעת השבויים בספרה בין אשכנז לספרד: לתולדות הסיפור היהודי בימי הביניים (ירושלים,  תשנ”ג) – חיבור מופתי שמראה כיצד התבוננות טקסטואלית מעמיקה המשולבת ברגישותה המיוחדת של חוקרת פולקלור מובילות לתובנות מאלפות בהארת המודעות העצמית של יהדות אשכנז ויהדות ספרד כאחת.

מכאן ואילך הלכו והתרחבו תחומי העניין של שרה צפתמן, והיא לא חששה לרתום את  תובנותיה להבנת נושאי יסוד בסיפורת היהודית המצויים הרבה מעבר לעולמה של יידיש.  היא הקדישה שנים רבות לחקר הנושא של אגדות יסוד של קהילות ישראל, ובאזמל חד נתחה בספרה ראש וראשון: ייסוד מנהיגות בספרות ישראל (ירושלים,  תש”ע) את החוטים המשותפים לסיפור על ייסודן של קהילות ישראל הרחוקות זו מזו בזמן ובמרחב, מיבנה ועד לקיירואן. 

כל ספריה של שרה צפתמן הופיעו בירושלים: בהפלגה כלשהי אפשר לומר שהם נרקמו בשביל שהוליך מבניין מייזר בגבעת רם (שבו התקיימו הלימודים) אל הספרייה הלאומית, ששימשה לה בית שני. עליהם נוספו חדרי ההוראה בגבעת רם ובהר הצופים, שבהם הצטיינה כמורה מחוננת שידעה להקרין אנרגיות מבורכות על תלמידיה. הביקורים התכופים בספריות באירופה ובניו יורק אפשרו לה את המגע הבלתי אמצעי עם המקורות בכתב, אך ההשראה באה תמיד מירושלים.       

גולת הכותרת של דרכה המחקרית של שרה צפתמן, המקפלת בתוכה עבודה רצופה של יותר מארבעים שנה, היא המהדורה למופת שבחי רבי שמואל ורבי יהודה חסיד: ראשיתה של ספרות השבחים ביהדות אשכנז (ירושלים, תש”ף). הספר כולל פרסום מקיף של הסיפורים שנכרכו בדמויות היסוד של חסידות אשכנז – רבי שמואל חסיד, רבי יהודה חסיד ורבי אלעזר מוורמס – עם ניתוח מאלף של תוכנם. בין הנושאים המרתקים שנדונו בספר אפשר למנות את ההבדלים בין הסיפורים על הדמויות השונות, ההבדלים בין הנוסחים בעברית וביידיש, השוני העקרוני בין ספרות השבחים היהודית ובין ההגיוגרפיה הנוצרית ועוד. לזכותו של הספר ייאמר גם שהוא אינו נרתע מלהציב שאלות מאתגרות ומסקרנות, בעיקר סביב השאלה עד כמה הייתה ליהודה חסיד הילה של מאגיקון. לצורך בירור סוגייה זו חקרה כתבי יד רבים הכרוכים במאגיה יהודית בימי הביניים, שרובם טרם פורסם. כיוון שהסיפורים הללו נרקמו במשך דורות אחדים לאחר שהתנועה, או החוג, של חסידי אשכנז היו כבר לנחלת העבר, אפשר ללמוד מהם מה נחרת בזיכרון הקולקטיבי של יהדות אשכנז על ערכיה ועל דמויותיה של קבוצה זו. מעבר למוסכמה המקובלת כיום כהנחת יסוד, שאין לראות בסיפורים הללו אמת היסטורית צרופה, מראה צפתמן בניתוחה כיצד התרכבו לאיטם שלל דימויים תרבותיים בתהליך הנמשך לאורך זמן.  

פרסום הטקסטים בעברית וביידיש מציב את ספרה של שרה צפתמן ככלי עזר חיוני לכל מי שעוסק בסיפורת היהודית בימי הביניים, על ענפיה ולשונותיה. כל חוקר בתחומים הללו יזדקק לספר זה, יתפעל מבקיאותה המופלגת ומתובנותיה המעמיקות וישאב השראה מן היבול המחקרי המבורך שהצמיחה במשך יובל שנים. 

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp

כתבות נוספות

שמשון דער נעבעכדיקער – על תערוכתו של האמן מוטי מזרחי

משיחה עם האמן מוטי מזרחי מתברר שליידיש שורשים עמוקים בנפשו עוד מילדות. הוא זורק לחלל האוויר רגעים כאלה של יידיש המלווים אותו כל חייו: היידיש ששמע בשכונה, האחות בבית החולים שקראה לו “ייִנגעלע”, הרומני שקרא בלילות “שוועסטער, שוועסטר” >>>

קרא עוד »

“אני מתפלל עיתון יהודי בתחתית”

משורר יידיש נוסע ברכבת התחתית של ניו יורק בשנת 1946. בניו יורק גרו אז כשני מיליון יהודים ותרבות יידיש פרחה. המשורר הנוסע ברכבת התחתית, בפרהסיה האולטימטיבית של ניו יורק, נפגש שם פנים אל פנים עם וואספ מבוסם היושב ממש לצדו.

קרא עוד »