דווקא לא קראו לי "מיידעלע" בילדותי
מבט לעולמם של סטודנטים ליידיש – ראיון עם רעות גולני
“אני לא יכולה למצוא דבר-מה בביוגרפיה שלי שיסביר את העובדה שבחרתי ללמוד דווקא יידיש,” מספרת לנו רעות גולני (30) המסיימת בימים אלה את התואר השני בתכנית הבין-אוניברסיטאית לספרות יידיש. “נולדתי למשפחה מאוד צברית וחילונית במרכז הארץ. לא קראו לי ‘מיידעלע’ ולצערי לא היו שום שירי-ערש ביידיש. היידישקייט התמצתה אצלנו בגעפֿילטע פֿיש שסבתי הגיורת היתה מכינה לנו בחגים…”
– אז איך בכל זאת התגלגלת ללימודי יידיש?
– “במסגרת התואר הראשון בספרות באוניברסיטת תל-אביב, השתתפתי בקורס של מתן חרמוני על ספרות יידיש באמריקה, ונחשפתי ליצירות וליוצרים שאהבתי מאוד ושאותם המשכתי לקרוא גם בהמשך, אם כי בעברית. אולי משום כך כשהתחלתי את לימודי התואר השני בספרות בחרתי ביידיש כשפה זרה שנייה. מהר מאוד התאהבתי בה והיא התחילה לתפוס חלק גדל והולך בחיי, כך שהעיסוק ביידיש יצא מגבולות האקדמיה וזלג גם לשעות הפנאי – אירועים של “יונג יידיש” בתל-אביב ובירושלים למשל, או קריאה ב”פֿאָרווערטס” בארבע בבוקר, כשנדדה שנתי בלילות… עם פתיחתה של התכנית לספרות יידיש החלטתי לעבור אליה.”
– ואיך נראים חייה של סטודנטית ליידיש?
– “זה אולי ישמע מוזר, אבל אפשר לומר שידיעת יידיש שינתה את אופי המפגש שלי עם אנשים והאיצה את יצירתם של קשרים מרגשים וקרובים. כמה מהמפגשים האנושיים המעניינים ביותר שהיו לי בשנים האחרונות נסובו סביב יידיש. כך למשל התחלתי להתיידד עם אנשים יותר מבוגרים, המתרגשים מכך שאשה צעירה יכולה לשוחח איתם ביידיש. הכרתי חברה בת שמונים המספרת לי על ילדותה בניו-יורק ועל קרובי משפחתה שהיו פעילים בעתונות היידית. הבית שלה הוא מעין מוזיאון חי ליידיש המלא במכתבים ובתמונות ישנות, שמרתקים אותי. בנוסף לכך רציתי תמיד להכיר חרדים, ולמרות שכירושלמית יכולתי לפגוש אותם לעתים קרובות, לא הצלחתי אף פעם לפתוח בשיחה. ואז גיליתי שכמה מלים הנאמרות ביידיש בזמן הנכון יכולות לעבוד כקסם, להפיל מחיצות וליצור אמון מיידי. דיברתי אפילו עם גברים חרדים שסיפרו לי דברים שלא יאמנו על החיים שלהם ושאלו אותי שאלות מדהימות. אני חושבת שכיום רוב החברים והמכרים שלי הם דוברי יידיש ברמה כזו או אחרת. כל הדברים המופלאים הללו לא היו מתרחשים ללא היידיש, ובכל יום אני שמחה מחדש על כך שלמדתי את השפה.”
עבודת המאסטר של גולני עוסקת בעיתוני נשים ביידיש, בשליש הראשון של המאה העשרים – עיתון אחד מביניהם נדפס בפולין, וארבע נוספים כללו מדורים מיוחדים לנשים וראו אור בניו-יורק. עתוני נשים ומדורים המיוחדים להן פופולריים מאוד גם היום, ומפתיע לגלות את הישרדותם העיקשת של התכנים. כבר בתחילת המאה העשרים ניתן למצוא בהם מידע בענייני אופנה, נקיון ובישול; מדורי עצות בנושאי זוגיות וחיי משפחה; סיפורים קצרים, לרוב בעלי אופי קליל, וסיפורים על נשים שהצטיינו בתחומן.
“אפשר לומר שהתזה שלי היא יוצאת דופן מבחינת הנושא שלה,” מוסיפה גולני, “היא עוסקת בראש ובראשונה בחומרים מחיי היום-יום: רומנים אסורים, לבבות שבורים, ילדים שבורחים מהבית וריבים עם החמות. בנימה אישית יותר אני יכולה להוסיף שמאז תחילת העבודה על התזה הפכתי למעין עובדת סוציאלית מטעם עצמי, כי בכל מצב אפשר לשלוף סיפור רלוונטי מהעתונות היידית… ומי יכול להוכיח שמאחורי הידע הרב שצברתי לא עומד למשל סיפורה של אידה משיקגו משנת 1919? נסיון החיים שלי שולש, ועכשיו יש לי לגיטימציה לומר משפטים כגון ‘זה הרי ידוע שגברים מפחדים מנשים מצליחות’, ולתת עצות להסרת כתמים… כך שכתוצר לוואי מבורך של התזה, אני גם חשה שמעמדי בעולמן של חברותי מובטח לנצח.”
– עתונות נשים מקושרת בדרך כלל להנאה ולפנאי, ואינה נחשבת לחלק מהתרבות הגבוהה. איך ניגשים לחומרים כאלה ומה אפשר ללמוד מהם?
– “סקירה מדוקדקת של העתונים חושפת מאחורי כל אותם פרטים קטנים וזניחים לכאורה המופיעים בעתון לאשה, משמעות תרבותית. כל אחד מחמשת העתונים שחקרתי החזיק במתכון ייחודי משלו לנשיות, שכלל התייחסות לאופן שבו האישה צריכה להיראות, באילו תחומים היא צריכה לעסוק ומתי עליה להפסיק לעבוד, כיצד היא צריכה להכיר את בעלה לעתיד ואיזה אוכל היא צריכה ללמוד לבשל. כדי להמחיש את ההבדלים בין העתונים התמקדתי בארבעה נושאים מרכזיים: אהבה ונישואים, האשה בעולם העבודה וזכויות לנשים, יופי ועבודות הבית, וחיי המשפחה.
“התכנים הטיפוסיים של עתונות הנשים באמריקה קרובים מטבעם לסוגיות שונות בתהליך האמריקניזציה של המהגרים. כך למשל פינת הבישול, שהיא מרכיב חשוב במדורים לנשים. בארצות-הברית פגשו המהגרים היהודים, אפילו העניים שבהם, בשפע יחסי של מזון שלא היה נפוץ בארצות המוצא שלהם, כמו למשל פירות או בשר. ההחלטה האם לפרסם פינת בישול היא אפוא הצהרת כוונות של העתון, שכן זוהי החלטה עקרונית לתווך את השפע החדש למהגרים ולאמץ את מנהגי המקום. כך למשל ה’טאָג’ הבורגני פרסם שפע של פינות בישול במהלך השנים שמהן ניכר הרצון לחיות טוב. ה’יידישעס טאַגעבלאַט’, העתון האורתודוכסי, לא פרסם פינת מתכונים. הוא לא מצא לנכון לחדש לעקרת הבית היהודיה בתחום זה, וגם יצא פעמים רבות כנגד ‘סגנון החיים’ של המהגרים האמידים יותר והטיף לסגנון חיים פשוט. כלומר, עתונות הנשים היתה כלי שהעניק צורה לבעיות שהעסיקו את המהגרות היהודיות וכל סוגיה כזו נטענה במטען אידאולוגי.
“לעתונות היידיש באמריקה היו סיבות טובות לפרסם דווקא מדורים לאשה. כח הקנייה של היהודים באמריקה, גם אם הם היו רחוקים מלהיות עשירים, היה גדול בהשוואה ליהדות המרוששת של מזרח אירופה, ומדור לנשים ידוע כמדור שמושך מפרסמים לעתון. עתונות לנשים מזוהה עם צריכה של מוצרים, וכח הקנייה החדש היה לאמצעי יעיל בדרכם של המהגרים להפוך לאמריקאים. המהגרים יכלו בקלות יחסית להחליף למשל את לבושם המיושן בלבוש חדש. הנשים היהודיות, אשר בידיהן הופקד התקציב המשפחתי, היו ממונות על רכישת מוצרים שאמורים לספק את זהות אמריקאית למשפחתן, ממזון ועד ריהוט. המפרסמים הכירו בתפקידה זה של האשה היהודיה ופרסמו בעתונות היידית מוצרים שונים.”
– נו, ולא דיברנו עוד על אהבה…
– “ההגירה לארצות הברית שינתה את דפוסי האהבה והנישואין של האשה היהודיה. במזרח אירופה, גם בתחילת המאה העשרים, שידוכים בידי ההורים היו נפוצים מאוד. מאוטוביוגרפיות של נשים יהודיות מתחילת מאה העשרים ניתן לראות כי נושא השידוכים היה נקודה כואבת בחייהן של רבות מהן במזרח אירופה, שאולצו להתחתן בניגוד לרצונן. ארצות-הברית שימשה לעתים כ’פתח מילוט’ מלחץ ההורים, ואיפשרה לאשה הצעירה המהגרת בגפה למצוא את בן זוגה המיוחל בעצמה. גם כשהנערה הצעירה חיה בארצות-הברית עם משפחתה, הפיקוח של ההורים על ילדיהם נחלש והם נאלצו להתרגל לעצמאותם של הילדים. בארצות הברית כבר היה מקובל שצעירים ימצאו את בני זוגם בעצמם, ושידוכים ושדכנים פינו את מקומם לטובת יוזמה אישית.
“במדורים לאשה ניתן למצוא את עקבותיהם של השינויים שעברו על קהילת המהגרים היהודים ביחס לאהבה ולרומנטיקה. הטאַגעבלאַט האורתודוכסי למשל נלחם בשינויים אלה בכל כוחו. למרות היחלשותם של מוסד השידוכים והמסגרת המשפחתית, פרסם הטאַגעבלאַט בפינה לאשה מדור שידוכים, פינה יחידה מסוג זה בעתונים הכלולים במחקר. בפינת השידוכים הציגו לעתים ההורים את ילדיהם וניסחו את הדרישות מבן הזוג העתידי. אם היה מדובר בנערה צעירה למשל, מקובל היה לציין שהיא איננה מתאפרת… הנשים שהוצגו במדור היו צעירות יחסית, בנות 23-19, אך גם גילאים אלה היו מבוגרים מהמקובל במזרח אירופה. מעלה גדולה שנהגו להתהדר בה במדור השידוכים של הטאַגעבלאַט היתה הימנעות ממקומות הבילוי החדשים. מקומות הבילוי מתוארים כזירה שבה פועלים הבחורים הפוחזים, הפתיינים, ולעתים אף, לא עלינו, איטלקים המשחרים לטרף. על גבי הטאַגעבלאַט הפך כל בילוי תמים ל’סקנדל’ נורא המחריב את חייה של העלמה היהודיה התמימה.
“הטאָג, עיתונה של הבורגנות הליברלית, תיאר את אותה המציאות במונחים מנוגדים, והראה כיצד דור הילדים יכול וצריך לגבור על דור ההורים בחיפושיו אחר בן זוג. קריאה בטאָג מלמדת כי לפעמים כדי למצוא את בן הזוג המתאים צריך לא להישמע להורים. הטאָג תמך באינטואיציות של האשה הצעירה ונתן עצות מנוגדות לחינוך השמרני שקיבלה מהוריה. כך לדוגמה עלמה אחת שביקשה עצה מהמדור בטאָג. היא כתבה שגילה כבר קרוב לשלושים, לגמרי לא צעירה במונחי התקופה, ושהוריה החולים דוחקים בה להתחתן עם גבר שהיא מתעבת. ‘במקום לבנות איתו חיים משותפים, אני מעדיפה לשים קץ לחיי שלי,’ כתבה העלמה האומללה, ושאלה לדעת המדור: האם עליה להתחתן עם הגבר הנורא ולפייס את הוריה? תשובתו של הטאָג לעלמה נחרצת: ‘לכל אדם זכות להיות מאושר ו’עלמה המתקרבת לגיל שלושים’ איננה מבוגרת מספיק כדי שתאבד את התקווה להיות מאושרת. […] הורים טובים דואגים לאושרה של בתם […] אך אינם גוררים אותה לשידוך שהיא רואה בו אסון’.”
– תודה רבה. המחקר נשמע מרתק! את כבר יודעת מה תכניותיך להמשך הדרך?
– “אני לא יודעת עדיין אם אכתוב דוקטורט או לא, אבל אם כן הייתי רוצה להמשיך עם עתונות היידיש באמריקה ולהכיר עוד ספרים וקבצי עצות למהגרים. בינתיים ההתבודדות הארוכה עם העיתונים הישנים, וכל הטרגדיות, הדרמות והסיפורים הקטנים בחייהם של אנשים רבים המשוקעים בהם, גרמו לי להתגעגע לבני אדם אמתיים ועודדו אותי דווקא לצאת מהספריה ולחפש עבודה עם אנשים, בחינוך או בשיקום.”
שיתוף
כתבות נוספות
עם פטירתה של בלה בריקס קליין ז”ל
מסע החיים כרוך לא פעם בחזרה מן העולם הגדול אל השורשים: כך אצל לא מעט מסופרי יידיש, כך גם בחייה של בלה בריקס קליין ז”ל, שהלכה לעולמה בפתח תקווה ביום שישי, י”ב באב תשפ”ד, 16 באוגוסט 2024, לאחר מחלה קשה.
שמשון דער נעבעכדיקער – על תערוכתו של האמן מוטי מזרחי
משיחה עם האמן מוטי מזרחי מתברר שליידיש שורשים עמוקים בנפשו עוד מילדות. הוא זורק לחלל האוויר רגעים כאלה של יידיש המלווים אותו כל חייו: היידיש ששמע בשכונה, האחות בבית החולים שקראה לו “ייִנגעלע”, הרומני שקרא בלילות “שוועסטער, שוועסטר” >>>
השיבו את הגעפֿילטע פֿיש לבית ביאליק!
כחלק מאותה חגיגה מופלאה הודבק געפֿילטע פֿיש ענק לראש המגדל בבית ביאליק, הנשקף אל מול בית העירייה, קציצה אפרפרה ומלבבת שפיסת גזר כתום בוהק נעוצה בראשה (ראו תמונה) >>>