דיוקנו של האמן כחמור-אייזל

על הסרט הדוקומנטרי “המוזות של בשביס זינגר” (ישראל 2014), במאים: שאול בצר, אסף גלאי

לראות ולשמוע כך פתאום את יצחק בשביס-זינגר כאדם בשר ודם, מהלך ברחובות מנהטן או מקבל את פרס נובל לספרות בשטוקהולם, הרי זו כשלעצמה סיבה טובה מספיק כדי ללכת לראות את הסרט הדוקומנטרי “המוזות של בשביס-זינגר”. פסקת הפרסום המבקשת למשוך את הקהל לסיפור חייו של הסופר היידי מספרת על “הרמון של מתרגמות” שהקים הסופר ומעוררת חשש מפני סרט בגוונים של צהוב. אך לאחר הצפיה בו נדמה כי יותר מכל עולה ממנו דיוקן אנושי מאוד של סופר, שהוא פגום ככל בני האדם, סופר המודה כי לא ידע לכבוש את יצרו ולא תמיד התייחס לאנשים כראוי להם, ומי שסיפור יחסיו עם בנו יחידו לא פשוט כלל, ובכל זאת – בן אדם בשר ודם המחפש אהבה והכרה בתוך מהומת החיים האנושיים.

ברמה הראשונית נפרש הסיפור כבר בתחילת הסרט. סול בלו תרגם לראשונה לאנגלית סיפור של בשביס, את “גימפל תם”. התרגום משך תשומת לב רבה מצד קוראי אנגלית שנחשפו כך לראשונה ליצירתו, ובשביס הרגיש מאוים מכשרונו של המתרגם העשוי לגנוב ממנו את התהילה. משום כך העדיף בשנים הבאות לעבוד עם מתרגמות רבות ושונות, גם כאלה שאינן דוברות יידיש, ולתרגם יחד איתן את סיפוריו. באופן זה שמר את הקרדיט על התרגום לעצמו, וכתב למעשה מחדש את הסיפורים בשפה החדשה. בחירתו לעבוד עם נשים עשויה להיות קשורה לחיבתו הגדולה למין הנשי, או אולי דווקא לכך שחשש פחות כי אשה, בימים בהם הפמיניזם עוד היה בחיתוליו, תאפיל על יצירתו. במרכז הסרט עומדת אפוא הפסיכולוגיה של הסופר הצמא להכרה, וזו נשזרת בפרשות האהבה שלו ומשתקפת כמובן גם ביצירתו הספרותית.

על גבי הפסיכולוגיה נבנית בסרט גם סוציולוגיה של ספרות יידיש. למרות הציטוט המפורסם מפיו של בשביס כי “היידיש גוססת כבר אלף שנים והיא בוודאי תוסיף לגסוס עוד אלף”, הבין בשביס לאחר השואה כי קהל קוראיו הצטמצם להחריד. הוא בחר להציל את ספרותו באמצעות תרגומה לאנגלית, אך סופרי יידיש אחרים ראו בכך בגידה ביידיש. האם התרגום הוא בגידה או הצלה? השאלה מתחדדת לאור העובדה כי תרגומו של בשביס, כאמור, לא היה תרגום נאמן למקור אלא סוג של עיבוד שהתאים בעיניו יותר לקהל לא יהודי. בלהה רובינשטיין שתרגמה את בשביס לעברית, מתראיינת בסרט וטוענת כי התרגום לאנגלית מסרס את משמעות היצירה המקורית. מנגד מובן כי התהילה לה זכה בשביס והזכיה בנובל לא היו מתרחשות לולא התרגום לאנגלית.

הסרט אינו נוגע כמעט בחייו של בשביס בפולין, לפני הגירתו לאמריקה ב-1935. אמנם גם כך הוא עשיר דיו בעדויות ובסיפורים, אך נדמה כי הנסיון להבין את קורותיה של ספרות יידיש בכלל ושל בשביס בפרט צריך להתחיל שם, בוורשה, בסופר הצעיר ששני אחיו הבוגרים גם הם סופרים (אסתר קרייטמן וי”י זינגר), והוא מנסה לפלס לעצמו דרך בסצנה הספרותית היידית, בעיר שהיא מצד אחד מרכז ספרותי חשוב, ומצד אחר היא מתקיימת במציאות פוליטית בלתי אפשרית, מתוך התבוננות תמידית אל התהום. המאבק הוורשאי על ספרות יידיש מודרנית, בוגרת וראויה שופך אור גם על ההגירה של בשביס לאמריקה ועל החסרונות והיתרונות שבסצנה הספרותית היידית בניו יורק.

ברמה נוספת הנבנית על גבי הסוציולוגיה של ספרות יידיש, אפשר להרהר במטאפורה על אודות מאַמע לשון החבויה בו. היידיש, שפת האמהות היהודית, הפכה בידיהם של סופרי יידיש המודרניים, גברים ברובם (מספר הסופרות באותן שנים היה מצומצם מאוד, למרבה הצער), לשפת ספרות גבוהה, לשפה מודרנית האמורה לעמוד בשורה אחת עם ספרויות לאומיות אחרות. אך לאחר שמרכזי היידיש במזרח אירופה חוסלו, והסופרים היהודים של אמריקה התחילו לכתוב באנגלית, היה צורך להציל פעם נוספת את היידיש. בשביס ניסה לעשות זאת באמצעות כתיבה כפולה, ביידיש ובאנגלית. כמו מנדלי מוכר ספרים שכתב ביידיש ויצר מחדש את הרומנים שלו בתרגומם לעברית, כך בשביס עמד עם רגל אחת בעולם המודרני המבקש להפוך את יידיש לשפה לאומית גבוהה, ועם רגל שניה באמריקה המסחרית והמבוללת. הוא תרגם את סיפוריו בעזרתן של נשים צעירות והיידיש שלו שבה להיות קצת מאַמע לשון באמצעותן. הסיפורים שלו, מודרניים ומנפצי מוסכמות ככל שיהיו, נקראו בידי דור חדש של קוראי אנגלית כמין סיפורי עיירה מתקתקים, אגדות מהשטעטל שמספרת סבתא.

* חמור-אייזל [khamer-eizl] = רודף שמלות

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp

כתבות נוספות