שפה איננה רק שפה, היא איננה רק הדקדוק שלה ואוצר המלים, היא גם איננה רק ספרותה ותרבותה. שפה היא מערכת חברתית המחברת בין בני אדם אך באותה מידה גם מפרידה ביניהם, והדימויים הכרוכים בה הן משום כך אבני יסוד בבנייתן של זהויות קולקטיביות.

השבוע הרצתה ד”ר איה אלידע בבית שלום עליכם במסגרת סדרת ההרצאות “תרבות יידיש – פנים רבות לה” על נוצרים שעסקו ביידיש בעת החדשה המוקדמת, והדגימה בהרצאתה כיצד הדימויים שטיפחו גרמנים על היידיש נבעו מזהותם הדתית וגם עיצבו בתורם תודעה דתית ולאומית.

ההרצאה של אלידע התבססה על הדוקטורט שכתבה באוניברסיטת תל אביב, שעסק בעניין הנוצרי ביידיש לאורך העת החדשה המוקדמת. במהלך הדוקטורט שהתה כדוקטורנטית אורחת במחלקה להיסטוריה יהודית באוניברסיטת מינכן, ולאחר מכן עשתה פוסט-דוקטורט באוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה. ב-2012 שבה לארץ ומאז היא מרצה להיסטוריה גרמנית ויהודית-גרמנית באוניברסיטה העברית. לנושא הדוקטורט שלה הגיעה במקרה, כאשר במהלך לימודי המוסמך נתקלה בחיבור נוצרי מראשית המאה ה-18 המתאר את אורחות חייהם של יהודי פרנקפורט באותה התקופה. פרק אחד מתוכו דן בלשונם של היהודים. גילוי זה בצירוף שנים רבות של חיבה גדולה ליידיש הובילו אותה לכתוב את עבודת המוסמך על אותו חיבור ומשם התגלגלו הדברים גם לדוקטורט שעסק בחיבורים רבים נוספים המטפלים בנושא זה. למרות שרוב כתבים אלה היו מוכרים לחוקרים קודמים של היידיש, איש לא טרח עד כה לבחון את תופעת “היידישיזם הנוצרי” מפרספקטיבה היסטורית ותרבותית, וזאת היתה מטרתה של אלידע במחקרה.

בהרצאתה דנה אלידע בשני היבטים של היידישיזם הנוצרי – השימושי והאידאולוגי. להתעניינות ביידיש היו היבטים שימושיים משמעותיים. הראשון שבהם הוא צורכי המיסיון. מיסריונרים נוצרים קיוו כי באמצעות היידיש יוכלו להתגבר על התנגדותם של היהודים לנצרות ויצליחו לקרב אותם לאמונה הנוצרית. במאה ה-17 התגברו הניסיונות הפרוטסטנטיים להמיר את דתם של היהודים בעיקר בקרב התנועה הפיאטיסטית. בעיר האלה הוקם מיסיון שהתמחה ביידיש ובאוניברסיטת האלה נפתח אף קורס אקדמי ראשון ליידיש.

ההתעניינות ביידיש נעשתה גם לצורכי פולמוס. נוצרים רבים הבינו כי כדי לדעת במה מאמינים יהודים פשוטים ולהיטיב להתווכח עמם, עליהם לקרוא בספרי יידיש כ”צאנה וראינה”, ספרי המוסר וספרי המנהגים. הקריאה בספרי יידיש נעשתה גם כדי לחשוף את “מוזרויות היהודים”, כשמו של ספר הוציא לאור יעקב שודט ב-1714, וכדי להצביע כך על מצבם התרבותי הירוד הקשור בכפירתם בנצרות. בנוסף לכך הרגישו נוצרים כי יידיש היא שפת סתרים יהודית, וכי היהודים משתמשים בה כדי לחלל את השם. כדי לפקח על מעשי היהודים היו הנוצרים מוכרחים ללמוד יידיש.

לערך השימושי של לימוד יידיש היה גם היבט חילוני. נוצרים רבים עמוד בקשרי עסקים עם יהודים ולמדו משום כך “יידיש עסקית”. מילונים, שיחונים וספרי לימוד נכתבו עבור סוחרים והתמקדו באוצר המלים הרלוונטי עבורם. המטרה לא היתה רק לימוד השפה כדי לשפר את התקשורת, אלא אף להגן על הנוצרי מפני רמאותו של היהודי. גם כאן ההנחה היתה כי היידיש היא שפת סתרים יהודית המשמשת לא רק כדי לחרף את הדת הנוצרית אלא גם כדי לרמות את הנוצרים בלי שיבחינו בכך.

היבט נוסף לצורך בפיקוח על היהודים היה גידול משמעותי באוכלוסיה נוודית בראשית העת החדשה. אנשים שחיו בשולי החברה התפרנסו מקיבוץ נדבות, גנבות ושאר עיסוקים לא נורמטיביים. יהודים נוודים התחברו עם יסודות פליליים אחרים בקרב אנשי שוליים אלה והשפיעו גם על שפת הגנבים הגרמנית ה”רוטוולש” שאכן הועשרה במלים יידיות רבות. המציאות החברתית והלשונית הזו הביאה לכך שחוקרי משטרה רבים התעניינו גם הם בלימודי יידיש ואף חיברו על כך ספרים.

ההיבט האידאולוגי של השיח על יידיש כרוך בהגדרת מקומם של היהודים בחברה הגרמנית ובמעמדה של השפה הגרמנית עצמה. היידיש היתה שפה מבלבלת עבור מלומדים גרמנים מפני שמצד אחד היא דיאלקט גרמני מובהק ומצד אחר היא שונה ויהודית כל כך. חוקרי היידיש הנוצרים הדגישו לעתים את הקרבה בין היידיש לגרמנית, ולעיתים התמקדו דווקא במפריד ובשונה. ברוב המקרים ראו ביידיש שפה מושחתת, פגומה וברברית, הפוגעת בגרמנית הטהורה. אחדים מהחוקרים ראו את הדיאלקט היהודי כפרי נסיבות החיים שהפרידו את היהודים מהנוצרים, ואחרים טענו כי היהודים כלל אינם מסוגלים לדבר גרמנית תקנית מכיוון שהם עם אוריינטלי וזר, והטרימו בכך תפישות אנטישמיות שהתפתחו בעיקר במחצית השניה של המאה ה-19. אלה גם אלה סברו שהיהודים בחרו לדבר בשפה משלהם כדי לבדל את עצמם מהחברה הכללית, וכדי לטפח שפת סתרים שבאמצעותה יוכלו להזיק לחברה הנוצרית.

גישה זו ליידיש כשפה מושחתת כרוכה בתהליך תרבותי נרחב בחברה הגרמנית בעת החדשה המוקדמת. כמו בתרבויות רבות תפשו גם הגרמנים את שפתם כשפה נאצלת, שפת גיבורים ואמיצים, שפה נהדרת וטהורה. אך מצבה של הגרמנית כשפת תרבות היה רחוק מדימויה. הלטינית שימשה עדיין כשפת הדת והאקדמיה, והצרפתית היה שפת החברה הגבוהה. משום כך התאמצו המלומדים הגרמנים בתקופה זו להפוך את הגרמנית המדוברת לשפת תרבות גבוהה, לדאוג לסטנדרטיזציה של השפה, לספרי לימוד ולסלק ממנה מלים זרות רווחות. היידיש היתה מקרה בעייתי במיוחד של דיאלקט גרמני המסרב להשתלב בגרמנית הגבוהה התקנית.

זאת ועוד, את היחס ליידיש ניתן לראות אף על רקע תהליכים אידאולוגים רחבים יותר בעת החדשה. עליית כוחה של המדינה הריכוזית והצורך להעמיק את השליטה בחברה על כל היבטיה השפיעה גם על האופן שבו הוגדרה מחדש התרבות הרצויה. בין השאר צמח הרעיון שישנן שפות תרבות טהורות וישנן שפות שאינן אלא ז’רגונים קלוקלים. רעיון זה המשיך ללוות את החברה האירופית עד למאה ה-20 והשפיע רבות גם על האופן שבו התפתחו היידיש והעברית כשפות לאומיות. בכלל קשה להבין את קורותיה של ספרות יידיש ותרבותה בעת החדשה המאוחרת ואת המאבק לטפחה כשפת תרבות, ללא הרקע של התהליכים שהתרחשו בעת החדשה המוקדמת, הנחשפים במחקרה של אלידע.

פרויקט המחקר הנוכחי של אלידע מתמקד אף הוא ביידיש ובקשריה עם העולם הגרמני. המחקר שכותרתו “ספרות יידיש בלבוש גרמני: ההיסטוריה התרבותית של התרגום מיידיש לגרמנית, 1938-1550”, עוסק בתרגומים גרמניים של ספרות יידיש, שראו אור במרחב דובר הגרמנית החל מאמצע המאה ה-16, עם הופעתם בדפוס של התרגומים הראשונים, ועד למלחמת העולם השנייה. במקום ניתוח לשוני גרידא של הטקסטים המתורגמים, המחקר מבקש לבחון את התרגומים לגרמנית בהקשרים התרבותיים וההיסטוריים שלהם, ועל ידי כך לעשות שימוש בתופעה התרבותית של תרגום מיידיש לגרמנית כצוהר למכניזמים רחבים יותר בתרבות הגרמנית והיהודית-גרמנית לאורך העת החדשה המוקדמת והמאוחרת. הפרויקט מתמקד לא רק בהתפתחויות פנימיות בהיסטוריה של יהודי גרמניה, אלא גם בקשרים בין יהודים לנוצרים בגרמניה מחד גיסא, ובין היהודים הגרמנים לאחיהם במזרח אירופה מאידך גיסא.

יש בהחלט למה לצפות.

לקריאה נוספת: מאמרה של איה אלידע בכתב העת זמנים (125): מיידיש לגרמנית: פולמוס דתי ותרגום בין־תרבותי בעת החדשה המוקדמת.