הצועני אינו אלא משל

על ההצגה “ציגײַנער נשמה”, תאטרון יידישפּיל (2015), במאי: יוני אילת

כשירדנה ארזי יצרה בשנות השמונים את האלבום המצליח “נשמה צוענית”, ודאי לא העלתה בדעתה כי יום אחד הוא יהפוך למחזה, ודווקא ביידיש. גם הקהל הרגיל לפקוד את תאטרון היידיש עשוי להיות מופתע מכך שהחוויה הנוסטלגית צפויה בהצגה זו דווקא לילדי שנות השמונים, ששחקו מרוב שימוש את הקסטה של ירדנה ארזי או שיכפלו אותה בטייפ דאבל-קאסט כמנהג הימים הטרום-דיגיטליים ההם. מקורות ההשראה לתרבות היידיש העכשווית, כך מתברר, הם מגוונים. במאי ההצגה, השחקן והזמר יוני אילת, הוציא לפני שנים אחדות אלבום מוזיקלי ובו ביצועים ביידיש לשירי “נשמה צוענית” של ירדנה ארזי, האהובים עליו, ומהאלבום התגלגלו השירים להצגת תאטרון המשלבת אותם עם מערכונים קצרים שחיבר המחזאי והתסריטאי אורן יעקובי.

ההצגה הקברטית אינה מצטברת לכדי סיפור אחד, אלא משלבת שירים ותמונות לשואו צבעוני ושמח, והחוויה הנוסטלגית הצפויה למעריציה של ירדנה ארזי נמסכת בה בתחושת הזרה מעניינת שמקורה בתרגום מעברית ליידיש.

לדימוי של הצוענים שהצגה זו שותפה לו, שורשים גם בתרבות היידיש, כחלק מדימוי רווח יותר בתרבות האירופית בכלל. כשיוצרים אירופים, ומשוררי יידיש בכללם, הצליחו להתגבר על הסטריאוטיפים השליליים ולא ציירו את הצוענים כגנבים, רמאים או חוטפי ילדים, הם התרפקו על אורח החיים הנוודי כמטאפורה לחיי האמן, לחוויה אקזיסטנציאליסטית של חיים בהווה נצחי, מתוך מודעות תמידית להיותם בני חלוף ובוז לבורגנות החרדה לעתיד, וכחיים שמחים של בני בלי בית המלאים בתאווה וביצירה, במוזיקה ובמחול. המשותף לכל היצירות הללו הוא שהצועני בהם אינו אלא משל. היוצרים לא התעניינו בצוענים (כלומר, בבני רומה) כבני אדם, כקהילה בעלת היסטוריה ותרבות משלה, אלא השתמשו בהם כדי לומר משהו על תרבותם שלהם.

הדבר ניכר גם בשיר היחיד בהצגה שמלותיו יידיות במקורן “דאָס קליינע ציגײַנערל”, שיר שאותו חיבר איציק מאנגר. גם הטרובדור היהודי הגדול השתמש בדימוי הצועני כדי להביע את אותם רעיונות טיפוסיים. השיר הוא מונולוג של צועני צעיר ללא אם ואב, המתרגם את כאבו למוזיקת כינור להנאת העוברים והשבים ברחוב, תמורת פרוטות, אך למרות שהצועני יחף ורעב הוא שמח וחי כנסיך: “כ’בין אַ ציגײַנערל אַ קלײנער/ אָבער, װי איר זעט, אַ שײנער./ באָרװעס, הונגעריק און פֿרײלעך,/ לעב איך מיר װי אַ בן-מלך.”

דימוי זה ששוכפל בתרבות האירופית התגלגל גם לאלבומה של ירדנה ארזי, ולמלים שחיבר אהוד מנור ללחנים עממיים. שיבתו של המודחק הצועני ללבה של התרבות הישראלית בשנות השמונים, הולמת תקופה זו של התפרקות מהערכים הקולקטיביים ששלטו עד אז בישראל, ומעבר לעידן של הפרטה ואינדיבידואליזם.

המערכונים הקצרים שחיבר אורן יעקובי עבור ההצגה משתעשעים באופן מודע עם קלישאה צוענית זו. בתחילת ההצגה מקימים הצוענים בעצמם וילונות של תאטרון על הבמה, כמו כדי להצהיר שהכל כאן מטאפורה, הצגה בתוך הצגה, ואין לקבל שום דבר כמציאות בפני עצמה. המערכון הפותח מוסיף ומדגיש זאת באמצעות הקדמת תרופה למכה. הוא דוחס אל תוך קטע קצר אחד את כל הקלישאות האפשריות על אודות הצוענים – נוודים, גנבים, שיכורים, בני בלי בית הנמצאים בכל מקום וכולי.

המודעות העצמית למגבלות המטאפורה ניכרת במערכונים גם באמצעות ציטוטים פוסט-מודרניים המשולבים בהם, מתוך קלאסיקות תרבותיות מוכרות. המונולוג הקומי-טרגי שנושאת דובה חצי יהודיה תוך ציטוט מדבריו המפורסמים של שיילוק ב”הסוחר מוונציה”, יכול לעבור גם בתור מערכון של החמישיה הקאמרית, והקטע כולו יכול להתפרש כהתכתבות עם “דין וחשבון לאקדמיה” של קפקא. במערכון “הילד שרצה להיות צועני” פוגש שוטר בילד נוצרי טוב ומזהיר אותו מפניהם של היהודים, ואז נגרר לדו-שיח המזכיר את הדיון בסרט “בריאן כוכב עליון” על השאלה “מה עשו הרומאים בשבילנו”. אלא שכאן מזכיר הילד את תרומתם של היהודים לחברה. הילד הנוצרי חולם שהצוענים יחטפו אותו כי גם הוא קונה כנראה את הקלישאות שמכרו לו האמנים על החיים המאושרים של הצוענים, המלאים אהבה ומוזיקה. במערכון נוסף עומד יהודי מול הקהל ומצטט את רוברט דה נירו מ”נהג מונית”: “דו רעדסט מיט מיר?” בסדרה בת שלושה מערכונים הנפרשת לאורך ההצגה מעמת יעקובי במפורש את הצועני עם היהודי ותוהה על הדימיון והשונות של שני מיעוטים אירופים אלה וגורלם, ובמערכון “שיעורים בחיזוי העתיד” פורצת המציאות הנוראה של השואה אל תוך הדיאלוג הקומי ומזכירה לצופים כי מעבר למטאפורה מסתתר עולם אפל בהרבה.

בחיבור בין השירים המוכרים של ירדנה ארזי למערכונים של יעקובי נוצר מעין תאטרון רביו. ולמרות שלא נעשה כאן ניסיון להתייחס למסורת של תאטרון היידיש או לשמר את התרבות באופן מודע כפי שהדבר נעשה (באופן מלאכותי לעיתים) בהצגות אחרות, ניתן בכל זאת לדמיין לרגע כי אנחנו נמצאים בתאטרון בנוסח ה”קליינקונסט בינע” (הבמה הזעירה) אי שם בלודז’ או בוורשה של שנות העשרים. חומרים מעין אלה היו מן הסתם החומרים מהם הורכבה הצגה טיפוסית גם שם. שירים שמחים ומוכרים על צוענים, יהודים, אהבה ומשקה, ומערכונים קלילים, ניסיוניים, מוצלחים יותר או פחות, המערבים צחוק ודמע. וכך גם בלי כוונה ליצור “תאטרון יידיש” נוצרה הצגה המתכתבת עם ז’אנר נשכח שגם הוא חלק מתרבות זו.

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp

כתבות נוספות