כערער במשכנות שאננים

במסגרת כנס כיסופים הרביעי לסופרים ומשוררים יהודים, השבוע במשכנות שאננים בירושלים, התקיימו גם מושבים שעסקו בספרות יידיש. במושב שכותרתו “יידיש עכשיו” שוחחו הסופר חיים באר וחוקרת הספרות בלהה בן אליהו על מקומה של היידיש בעולמו של באר, ומשוררי יידיש עכשוויים קראו משיריהם.

בני מר פתח את המושב בציטוט מברנר העוסק בבדידותו של הסופר העברי לפני יותר ממאה שנים – “כערער בערבה”. היום התהפכו היוצרות והסופר היידי הוא שחש את הבדידות ואת היעדרו של קהל קוראים. איזו ספרות יידית נוצרת במציאות כזאת, תהה מר, ואיזו דמות של סופר מצטיירת ממנה.

משום כך היה תענוג מיוחד לשמוע את הסופר העברי חיים באר קורא שירה ביידיש הירושלמית שלו. באר פתח את השיחה בשירו של יעקב גלטשטיין, שנכתב בעקבות ביקור המשורר בארץ בשנות החמישים: “רעד צו מיר יידיש מײַן יידיש לאַנד, און איך וועל צו דיר רעדן עברית ממילא”. הוא הוסיף וסיפר כי ספר שיריו של גלטשטיין הוא מהספרים האהובים עליו ביותר, ואין ערב שהוא אינו קורא בו. גלטשטיין, אמר, גדול לפחות כנתן אלתרמן, אבל אנושי ממנו וקרוב יותר ללב בימינו אנו.

בלהה בן אליהו אמרה כי אם חיים באר קורא על משכבו בלילות את גלטשטיין, הרי שהיא קוראת את “חבלים” של חיים באר. גם את המוטו לספרו זה לקח באר משירו של גלטשטיין “שנייאיקע שניטן”:

“דאָס זענען געווען גאַנצע ספֿרים מיט אינהאַלט.

פֿון טאָג צו טאָג איז דער טאַטע קליגער געוואָרן מיט אַ ווארט,

די מאַמע – פֿאַרשטענדיקער מיט אַ שמייכל.

זייערע ווערטער האָבן זיך ביסלעכווײַז

געזאַמעלט און געקראָגן מיין.”

בן אליהו קראה מתוך הספר, את הקטע העוסק בזיכרון הראשון של הסופר הילד, מימי מלחמת העצמאות. בסיומה של הפגזה שבה נשלח להתחבא מתחת למיטת הברזל, הציץ הילד החוצה וראה את הטיח הנושר מתקרת החדר בדמותן של “ווײַסע מוראַשקעס” – נמלים לבנות, והמטאפורה הספונטנית הזו גרמה לאחת השכנות שנכחו בחדר להכריז כי הילד יהיה יום אחד סופר. היידיש נוכחת בספר גם בדו-שיח המתנהל בין אמו של הסופר לאדון קויפמן החשמלאי המחבר חוט חשמל לשלט שבחזית החנות. החוט אינו מקובע לקיר, ואמו של הסופר מתעקשת: “אדון קויפֿמאַן, האָט נישט קיין פֿאַראיבל, עס וועט נישט האַלטן.”

קויפמן משיב: “וואָס האָט איר מורא, דאָס וועט האַלטן.”

שואלת האם: “מכוח וואָס וועט דאָס האַלטן?”

ומשיב החשמלאי: “מכוח הקורץ.”

גם למראה נושן יש רגע של הולדת, אמרה בן אליהו, והמשיכה את קו המחשבה של בני מר שפתח את הערב: היידיש היא שפה שלכאורה אין לה עם, אבל היא בכל זאת הכוח המחזיק את היצירה הספרותית של חיים באר בעברית – “מכוח הקורץ” – מכוחה של המתיחה. מפני שלתוך העברית של “חבלים” מפעפעות מלות יידיש, ויותר מכך, רוחה של יידיש שורה על הספר. אפילו כשבאר כותב בספריו האחרים על טיבט או על תל אביב העכשווית, יש בשפתו ממד יידי מובהק.

באר לא דיבר על שפתו שלו. במקום זאת ביקש להביא דוגמות מהספרות העברית, שבהן דווקא הרגע המשמעותי ביותר בסיפור מתרחש ביידיש. המלים האחרונות של “מכאן ומכאן” לברנר הן “לא קשה, לא קשה”, אך משמעותן היא המשמעות של “נישקשה” ביידיש – לא רע. כשיצחק קומר של עגנון מדבר עם הזקנה בבתי אונגרין היא אומרת לו “מע טאָר נישט זינדיקן”, כלומר, אסור להתלונן, והוא קולט דווקא את המשמעות המילולית – אסור לחטוא. וב”שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו” בנקודה הקריטית ביותר מופיע המשפט: “אַ בחור מאַכט אַ קידוש אויף אַ גרויפּ”.

תמונת העולם המוזיקלית שלי, אמר באר, טמונה ביידיש. אני אחד מאחרוני הסופרים הדו-לשוניים. נולדתי לתוך שתי שפות: 70% יידיש, 30% עברית, ומעולם לא התכחשתי ליידיש. היידיש היא חלק מהמערכת הרחבה של הספרות היהודית לדורותיה, ואי אפשר להפריד בין השפות כפי שאי אפשר להפריד בין מרכיביה של התרבות היהודית.

באר הזכיר כי יוסל בירשטיין, שחש כי קוראיו ביידיש הולכים ומתמעטים, בחר לעבור ולכתוב בעברית. לדברי חיים באר, הדבר הכאיב לו מאוד, והוא עצמו מקווה שקוראיו יהיו דו-לשוניים ויבינו יותר משפה אחת, או לפחות שיקראו תרגומים. מעניין כי באחד מסיפוריו הקצרים על ירושלים, סיפר בירשטיין על סיור עם חיים באר: “לפני כמה ימים הצטרפתי לקבוצת מטיילים בהדרכתו של הסופר חיים באר. הוא סיפר על סופרים שחיו בירושלים. גם הצביע על מקומות שבהם הוא עצמו גדל והתחנך. אולי משום שהתקנאתי בו – איש עם עבר שאפשר לנגוע בו – טיילתי לי אחר כך לבדי במושבה הגרמנית, כדי לחפש את החצר שבה היה גר לפני שנים הרבי שלי מביאלה-פודלאסקה” (כתם של שקט, עמ’ 183)

בן אליהו ניסתה לברר מה יש ביידיש שהוא מעבר לשפה עצמה, ובאר השיב כי היידיש היא דברים רבים, היא שפות שונות ובעצם מעצמה תרבותית של ממש, ומשום כך אי אפשר לתמצת את היידיש לכדי משפט אחד קליט. הוא יכול לומר רק מה היא היידיש שלו – יידיש פרטית ואינטימית, שפה שיש בה הומור ואין בה נפיחות וחשיבות עצמית, שפה בלתי אמצעית של בית. דיברתי יידיש כל חיי, אמר באר, ובעשרים השנים האחרונות אני גם קורא ספרות יידיש. יש לי חלום שיום אחד גם אכתוב ביידיש, אכתוב משהו שיהיה נכון רק לי עצמי, לאבי ולאמי ולסבתי, משהו שאוכל להביא להם כמין קוויטל בעולם הבא.

עוד במושב זה – מנדי כהאן הציג לחן חדש ומוצלח לשיר של איציק מנגר, יעל זלקוביץ’ שרה בבכורה עולמית ארבעה שירים מולחנים של המשוררת רבקה בסמן. לאחר מכן קראו המשורים רבקה בסמן, דב בר קרלר, דניאל גלאי, איוון גרין וולוול צ’רנין משיריהם. על המסך הוקרנו תרגומי השירים לעברית ולאנגלית, וכך יכלו גם המשתתפים שאינם שולטים ביידיש ליהנות מהשירים. קריאת השירים הראתה כי למרות מספרם המועט של משוררי יידיש הכותבים כיום, יש ביצירתם מגוון רחב למדי של סגנונות, מהליריקה העמוקה של רבקה בסמן, דרך שירתו הלאומית פוליטית של וולוול צ’רנין ועד לשירי היין השובבים של משה למסטר.

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp

כתבות נוספות