כשגרגור סמסא אכל צימוקים ושקדים

יום הולדת 95 ליוסל ברגנר: “פרומנדה” – תערוכה במשכן האמנים בהרצליה וכנס במרכז הבינתחומי בהרצליה (12 במאי 2015).

רוח הרפאים של הגלותיות עודנה מבעתת את החברה הישראלית, ועודנה מהווה נושא שיחה, גם לרגל תערוכה שנפתחה במשכן האמנים בהרצליה, לכבוד יום ההולדת ה-95 של הצייר יוסל ברגנר. בכנס שנערך במרכז הבינתחומי בהרצליה עסקו הדוברים בשאלה זו, וניסו לזהות את המאפיין היהודי ביצירתו של ברגנר או למקם את אותה גלותיות מאיימת בהקשר בר הכלה.

אז מיהו יהודי?

פרופ’ משה צוקרמן ביקש לקרוא את החפצים שיצירתו של ברגנר מלאה בהם, את הסירים והמחבתות והפומפיות, לא רק כמטאפורה לבני אדם, אלא כחפצים שאנושיותו של האדם משוקעת בהם. יצירתו של ברגנר אינה סוראליסטית וגם לא פרובוקטיבית. הוא נוטל את החפצים המהווים את נופו הקיומי של האדם ומפנה את המבט אליהם, כמו אומר – זה פירושו של הקיום האנושי, של “להיות מענטש”. אנושיות זו בציוריו של ברגנר היא לדידו של צוקרמן יהודית. הוא מבקש לזהות את היהודי עם הערבוב בין הגבוה לנמוך, ועם ביטולה של החלוקה בין הנשגב לארצי. מדרג זה, החיוני כל כך בתפישת העולם הנוצרית, מטשטש מנקודת המבט היהודית, והמרחב הארצי, על הסירים והפומפיות שלו, הופך לחלק מהתרבות הגבוהה ומחוויית החיים השלמה.

גם ד”ר דרור בורשטיין הצטרף לטענה זו. בהרצאתו דיבר על האופי הפרודי של יצירת ברגנר. זו איננה פרודיה המנמיכה את הגבוה, אלא פרודיה המגביהה את הנמוך ומתייחסת אליו כמו היה נשגב. את טענתו זו הוכיח באמצעות הצבעה על ציורים מפורסמים מתולדות הציור האירופי, שציוריו של ברגנר מתייחסים אליהם. הוא מתח קווי דמיון בין העורבים של ון-גוך לנשרים של ברגנר, והצביע על ההבדלים העקרוניים בין היצירות, השווה בין שני הקופים בחלון המשקיף אל הנמל של ברויגל לכלים בחלון הדומה לו להפליא של ברגנר, בין מגדל בבל של ברויגל למגדל הכלים השברירי של ברגנר ועוד. הפרקטיקה המדרשית המאפיינת ציורים אלה היא, לדברי בורשטיין, המאפיין היהודי המובהק ביצירתו של ברגנר. הוא ניגש אמנם ביראת כבוד אל הציירים הקלאסיים, אך נוטל לעצמו חרות לדרוש אותם בכלים חדשים, ממש כפי שחז”ל לא היססו לדרוש את התורה, באופן שיש בו המשכיות ומהפכה גם יחד.

ומיהו גלותי?

פרופ’ רות וייס מאוניברסיטת הרווארד קשרה את יצירתו של יוסל ברגנר למערכת היחסים המורכבת שלו עם אביו, משורר היידיש החשוב מלך רביץ’, ושרטטה מהלך של תזה, אנטיתזה וסינתזה. המציאות של החברה המסורתית במזרח אירופה היא התזה; בני דורו של מלך רביץ’, הסופרים היידיים המודרניים שמרדו בחברה המסורתית הם האנטיתזה; ואילו ברגנר, בנו של רביץ’, לקח את העולם היידי של אביו אך השיבו למקורו המסורתי ויצר סינתזה.

מלך רביץ’ היה אחד מאושיות התרבות היידית בוורשה בין מלחמות העולם, מעין יורשו של פרץ בתפקיד זה, וכשנמלט מאירופה הבוערת והגיע למונטריאול המשיך שם בפעילותו הציבורית, ונטל אחריות על תרבות היידיש בקנדה ובעולם כולו. הוא היה העורך של ה”קאַנאַדער אַדלער” והפך את הספריה היהודית במונטריאול ל”אַדרעס”, כלומר לכתובת חשובה בעולם התרבות היידי. משפחתה של וייס היתה קרובה למשפחתו של רביץ’ והיא הכירה היטב את האב, ולימים גם את הבן, כשזה עשה את דרכו מאוסטרליה לישראל, ועצר בדרך לביקור גם במונטריאול.

כשראתה וייס באותן שנים את ציוריו של ברגנר לסיפורים של י”ל פרץ, הם הבהירו עבורה את חשיבותו של הסופר הגדול, טוב יותר משיכול רביץ’ להסביר במלים. וייס הפנתה את תשומת הלב לפרשנות הציורים של ברגנר לפרץ. כך למשל בציור של בונטשה שווייג מתרחש המשפט שלאחר המוות לא בזירה שמימית כי אם סביב שולחן ובנוכחות שבעה יהודים עבדקנים. לדבריה יש בכך משום ניכוס מחדש של הסעודה האחרונה, ובמקום קבלת הדין של בונטשה שעומדת במרכז סיפורו של פרץ, אנחנו מקבלים כאן את הלחמניה בחמאה של היהודי הפשוט כלחם הקודש, ואת היהודי כקורבן האולטימטיבי.

גם בציוריו הרבים לקפקא, טענה וייס, עשה ברגנר מעשה דומה. הוא פירש אותם מחדש והקהה את עוקצה של החרדה העצומה הטמונה בהם. שלא כקפקא היהודי היוצר בגרמנית, חש ברגנר יציב יותר על קרקע הספרות היידית, וגם זהותו היהודית באה לידי ביטוי בהומור ובאירוניה, ולא באמצעות סיוט קפקאי.

באופן זה ביקשה וייס לעקר את המתח בין הגלותיות של ברגנר לתפישת העולם הציונית. מלך רביץ’ היה זקוק למהפכה נועזת, אך ברגנר פנה אל יצירה שיש בה מן השמרנות, לדברי וייס, וכך יצירתו איננה קריאת תיגר על הציונות כי אם דווקא הבאה של הגלות אל תוך הבית, אל ארץ ישראל.

בני מר (עורך מוסף “ספרים” של “הארץ”) בדבריו הקצרים בסוף הכנס מחא גם הוא נגד סטיגמת הגלותיות השטחית המודבקת תכופות לברגנר (ולתרבות יידיש בכלל), אך הוא קרא לביטולה של דיכוטומיה מדומה זו מסיבות אחרות. לדבריו, הקריאה של הגלותיות אל תוך ציוריו של ברגנר היא אונס הציור בשם הביוגרפיה של הצייר. הגלות והגאולה אינם שני מצבים דיכוטומיים פשוטים שיש בכוחה של נסיעה באוניה מנמל אודסה או ניו יורק לנמל יפו לשנות באחת. הגלות היא מצב אנושי בסיסי, ומקור הכוח בציוריו של ברגנר טמון באנושיות הזו, באנושיות הגלותית, המיוסרת, הצוחקת אל מול העולם האכזר, המבקשת גאולה גם אם הכישלון ידוע מראש. משום כך ברגנר הוא צייר ישראלי בתכלית, והישראליות – ברגנרית.

ד”ר אורי הולנדר, אוצר התערוכה ויוזם הכנס, טען בדברי הסיכום שלו (כפי שתוכלו לקרוא גם במאמר זה) כי יצירתו של ברגנר היא מעשה פרימה מתמשך, וקריאת תיגר על שאלת המקום היהודי באשר הוא. בכך גם הוא מזהה את יהדותו של ברגנר עם הסירוב לזהות פשטנית ולאידאולוגיה חד ממדית.

לא נותר אפוא אלא לברר מיהו גרגור סמסה.

פרופ’ דן מירון דיבר בכנס על קפקא, משום שגם ברגנר מרבה לעסוק בקפקא במשך כל חייו. מירון כמו ברגנר רואים ביצירתו של הסופר היהודי הגדול מפתח חשוב להבנתה של הזהות היהודית המודרנית. (המעוניינים להעמיק בקריאתו של מירון בקפקא מוזמנים לעיין במסה שהתפרסמה ב”הארץ” בשלושה חלקים: חלק א’, חלק ב’, חלק ג’). לקפקא היו יחסים מורכבים עם תרבות יידיש. הוא העלה אותה על נס אבל לא תמיד מתוך הבנה אמתית של טיבה. הוא ביקש שתסמל עבורו מה שרצה שתסמל גם אם ספרות יידיש עצמה היתה אחרת.

צילום: ערן טורבינר

מירון הזכיר בהרצאתו כי אחותו של גרגור סמסא שהיה לשרץ, הגישה לו מאכלים שונים כדי לבדוק מה יערב לחך השרץ שלו, ולצד שאריות מארוחת הערב וגבינה שפג תוקפה היא הביאה לו גם “ראָזשינקעס מיט מאַנדלען” – צימוקים ושקדים. זהו רמז לכך שההפיכה לשרץ קשורה בעיני קפקא לסטריאוטיפים תרבותיים ולמצבו של היהודי המודרני בין מזרח למערב. ואכן נדמה כי בשעה שעבור קפקא המלודרמות של התאטרון היידי רקחו מזון המתאים לאדם הנתפש כשרץ, ברגנר מאכיל את גרגור סמסא בתרבות יידית מלוא חופניים, והופך בציוריו את אמן הספרות הגרמנית המינורית ליצירה יידית למופת.

בסיומו של הכנס הוקרן הסרטון “חלום ששכחת” (שיצרו ערן טורבינר ובני מר) ובו ראיון עם יוסל ברגנר בסטודיו שלו בתל אביב. הסרטון שוכן כעת בערוץ היו-טיוב של בית שלום עליכם ואתם מוזמנים לצפות בו, כאן למטה, וליהנות מהמפגש החם והאנושי עם האמן היהודי-הישראלי החשוב החי בינינו.

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp

כתבות נוספות