כשקרום פגש את אלכס חולה אהבה

הקברט היידי חוזר לעיר, והפעם עם הנושא העל-זמני של תרבות יידיש – האמא היהודיה. אח, איפה הן שיינע-שיינדל, גאָלדע (אשתו הבשרית של טוביה החולב), זעלדע (או פֿרוי בנימין השלישי…), איפה הן כל הנשים החזקות מהשטעטל, שהונצחו בקלאסיקות ביידיש והולידו גם את דמותה של האם היהודיה, כפי שעלתה על הכתב בעט בניהן.

ובכן, האמא היהודיה מההצגה התל-אביבית דווקא שואבת השראה מעטה מנשות השטעטל. זוהי אמא יהודיה בגלגול ישראלי מאוד. היא נולדה מהמפגש בין ד”ר יניב גולדברג, חוקר יידיש, לבמאי יוני אילת. במסגרת קורס בשם “כל העולם במה” באוניברסיטת בר אילן ראה גולדברג את הגעגוע הגדול בקרב תלמידיו, רובם בני הגיל השלישי, ליידיש ולהורים שנפטרו. “עלה לי הרעיון לנסות לדבר על האמא היהודיה,” הוא סיפר לנו, “או כמו שהיא נקראת בישראל, האמא הפולניה. התחלתי לצפות בצילומי הצגות שעוסקות ביחסי אמהות יהודיות וילדים וגיליתי שכמעט כל הקטעים עוסקים באמהות ובנים ולא באמהות ובנות. ניסיתי לחשוב למה זה ומהם המאפיינים של האמא הפולניה וזה הוביל אותי לכתיבת הרצאה המדגימה את המאפיינים הפסיכולוגיים של האמא היהודיה ואיך המאפיינים הללו באים לידי ביטוי בתיאטרון ובקולנוע הישראליים. יוני אילת שחוץ מלהיות שחקן ובמאי מוכשר הוא גם יזם, הציע לי לעשות עמו אירוע בבית התפוצות שבו נשלב את ההרצאה שלי בתוך שירים ביידיש ובעברית על האמא היהודיה שהוא ישיר. בתום האירוע המוצלח התגלגלנו הלאה אל הצגת תיאטרון של ממש.”

– ואיך ההרגשה לראות את ההרצאה הופכת למופע תיאטרון?

– “כשיוני הציע לי שההרצאה תיהפך להצגה זה החמיא לי מאוד, ועוד יותר כשראיתי את הטקסט ביידיש ואת הדמויות קורמות עור וגידים בחזרות. מילים שהתרגלתי לומר בקול שלי מקבלות פתאום גוון אחר, קונטקסט אחר ולבוש שונה, אך בד בבד זה משהו מאוד שלי ולכן זו חוויה מיוחדת. לתיאטרון יש כוח מאוד גדול, ויוני אילת שיש לו חוש אסתטי משובח, טעם טוב והבנה של חלל במה ומהות התיאטרון, הצליח בהצגה הזאת לגרום לכל אחד להזדהות עם מה שקורה על הבמה, ליהנות, לכאוב ולהתרגש. בסופו של דבר, חשוב לי להדגיש, ההצגה היא יצירה בפני עצמה עצמאית ושונה מההרצאה שלי.”

ההצגה נפתחת בשיר “אמא נאנחת” של חוה אלברשטיין, ומלווה בצרור קלישאות של האם היהודיה הנורה אל הקהל ללא הפוגה. שטף הציטוטים המוכרים בעברית מוסיף ומלווה את ההצגה לכל אורכה, נותן לה תחושה של בית, וטון משועשע וסלחני. האופי הישראלי של ההצגה ניכר היטב בבחירת השירים. רוב שירי ההצגה הם בעברית. בולטת למשל העובדה שהיוצרים בחרו לשיר את “מכתב מאמא” של אלתרמן, ולא את “אַ בריוועלע דער מאַמען” השיר היידי משנת 1908, שהיה לאלתרמן מקור השראה. (ובסופו של דבר, מה כבר ביקשנו, רק איזה עיבוד חדש ומלהיב לשירי יידיש קלאסיים, מה, זה כל כך הרבה לבקש?)

ראויים לציון ביצועים מרגשים של הקלאסיקות הגדולות “ראָזשינקעס מיט מאַנדלען” וכמובן “אַ יידישע מאַמע”. ביצוע מלהיב נוסף ביידיש הוא דווקא של שיר שתורגם מעברית “חיימקה שלי“. התרגום נעשה כבר בשנות השישים, עבור זמר יידיש פופולרי מאותם הימים ושמו דוד עשת, שהוציא תקליט ובו גרסות ביידיש ללהיטים ישראלים רבים. זו אכן פיסת ישראליות ביידיש שהביצוע של יידישפיל עושה לה טוב.

מלבד השירים מורכבת ההצגה משלושה חומרים שונים באופיים. ראשית, נושאים ששת השחקנים ששה מונולוגים אישים המכוונים אל אימותיהם הפרטיות. חידוש מרענן בהצגה זו ביחס לשני ההצגות הקודמות של האנסמבל הצעיר ביידישפיל, הוא שהמונולוגים הם ביידיש. השחקנים הצעירים מישירים מבט אל הקהל ונושאים מונולוג יידי קולח. זה לא קל, והם עושים זאת בכבוד ובאופן מרגש ומצחיק, המזכיר שיידיש היא אכן שפה חיה על במת יידישפיל. יעל כועסת במונולוג על אמא שלה אבל עדיין עושה אצלה כביסה. רונית מנסה לטפל בבעיות אצל הפסיכולוגית למרות שאמא שלה הרי אמרה לה שזה סתם בזבוז כסף. מירי מגלה שכל בת יהודיה סופה להפוך לאמא יהודיה בעצמה. יוני וניב נזכרים בגעגועים באימהות שכבר אינן איתנו, ויונתן מציג דיאלוג של נער עם אמא שונה בתכלית.

רכיב שני של ההצגה הוא קטעים מתוך הסרטים “אלכס חולה אהבה” ו”אסקימו לימון”. תרגומם של סרטי קאלט ישראלים ליידיש הוא מעשה נועז. זהו תרגיל בתרגום, ובתרגום חוזר. כולם זוכרים בוודאי את סצנת השוק השחור, שבה מפגינה האם שליטה מושלמת ברזי השיח הפולני, בדרכה להשיג לבנה את מנת החמאה הדרושה לו. אך בעוד שבסרט מוצגת האם בעיקר כקריקטורה נלעגת (כמו גם שאר הדמויות בסרט), דמות שהנוער הצברי של שנות השמונים יכול להביט עליה ממרום צבריותו בבוז, הרי שבהצגה העוסקת ב”יידישע מאַמע” ניכרת חמלה רבה יותר כלפי דמות האם, והבנה לנקודת מבטה. הבן צריך אחרי הכל לאכול חמאה, ואין לחסוך שום מאמצים בדרך להשיג מצרך נדיר זה. משהו בתרגום ליידיש הצליח להציל את הטקסט הגס ולתת לו מידה של אותנטיות ורגש. אמהות רבות הלכו אחרי הכל בשנות החמישים לקנות חמאה לבניהם, והשיחות שם התנהלו ביידיש משובצת במלים עבריות, ממש כמו שנראה על במת יידישפיל.

רכיב שלישי המופיע בהצגה ומקורו במשלב תרבותי שונה הם סצנות מתוך המחזה “קרום” של חנוך לוין. (וגם שיר המבוסס על הטקסט של המחזה, בהלחנתה של חוה אלברשטין – לא הצלחתי בחוץ לארץ.) מערכת היחסים של חנוך לוין (כפי שהעידו המרואיינים בסדרה החדשה המצוינת “חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם“) היתה הדוקה, מורכבת, והכילה בתוכה את כל המרכיבים שהופיעו גם במחזותיו. וברור לכל צופה של חנוך לוין כי מתחת לטקסט העברי חבוי טקסט מכונן ביידיש.

ובכל זאת זהו תרגום מאתגר יותר. הטקסט החנוך-לויני הוא טקסט מר, אכזר. ההומור של חנוך לוין דוקר ומרסק. בהצגה של יידישפיל התרככו קמעה הסצנות, הפכו קלות יותר לעיכול, והולמות יותר את רוח ההצגה כולה, הנעה בין בדיחות הדעת לעצב מתקתק. כך או כך, טוב לשמוע את חנוך לוין ביידיש. מומלץ מאוד אפילו.

“המאפיינים הפסיכולוגיים של האמא היהודיה הם די מעניינים,” מוסיף ד”ר יניב גולדברג, “מצד אחד היא תעשה הכל עבור הילדים שלה ותלך עבורם באש ובמים, ומצד שני העיצוב שלה בתיאטרון אצל חנוך לוין או בקולנוע של בועז דוידזון כמו בסרטי אסקימו לימון או אלכס חולה אהבה, היא של אמא די קשה, מאוד לא רגשית, לא מחבקת לא מנשקת ולא כל כך חמה, וניסיתי לחשוב על הסיבות לעניין. אני חושב שצריך להתבונן במבט חומל על האמא היהודיה ולהבין שהיא תוצר של תקופה ונסיבות. את הרעיונות האלה אני מנסה להעביר בהרצאה. בגלגול התיאטרוני, מעצם טיבו של המדיום, ויתר יוני על כל ההסברים האקדמיים כדי לאפשר לקהל ליהנות ממניפת הקטעים והשירים המביאים לידי ביטוי את כל המאפיינים של האמא היהודיה.”