articles

כתבות

יידיש מהבית

כמה מקורות מקוונים ללימוד, האזנה וקריאה של יידיש מהבית.

אז איך היה בקורס הקיץ ביידיש באוניברסיטת תל אביב?

למעלה ממאה סטודנטים ממדינות רבות ברחבי העולם למדו הקיץ (2014) יידיש בתל אביב, במסגרת קורס הקיץ ע”ש נעמי פרוור-כדר המתקיים באוניברסיטת תל אביב ובשיתוף עם בית שלום עליכם. מלבד שיעורי השפה האיכותיים, חוויית הלימוד בקורס הקיץ מספקת הזדמנות לפגוש סטודנטים מהארץ ומהעולם, צעירים ומבוגרים, כאלה המגיעים עם רקע ביידיש או אחרים שגילו אותה במקרה והתאהבו בה. סביבת יידיש זו מעשירה את הלימוד ומאפשרת היכרות עמוקה יותר עם סצנת היידיש בת זמננו. שוחחנו עם ארבעה סטודנטים שהסכימו לחלוק עמנו מעט ממחשבותיהם על הקורס ועל תרבות יידיש בכלל.רפאל קניג מפריז כותב את הדוקטורט שלו בספרות השוואתית באוניברסיטת הרווארד בארה”ב ומתמחה במודרניזם צרפתי

שלושה ימים של יידישלנד בסוזן דלאל

על פסטיבל היידיש הבינלאומי בחול המועד פסח השנה (2015), התקיים פסטיבל היידיש הבינלאומי הראשון במרכז סוזן דלאל בתל אביב. דווקא כאן, בנווה צדק, באולם שהיה פעם בית ספר לבנים של “כל ישראל חברים”, שבו ילדי קהילת יפו רכשו השכלה בצרפתית ובעברית, ודיברו מן הסתם בחצר עם חבריהם ביידיש, אפשר היה להרהר על ההיסטוריה הרב לשונית היהודית, על החד לשוניות הלאומית ועל הגעגועים לכל מה שהושכח ונזנח. בין אירועי היידיש השונים המתקיימים בארץ התייחד הפסטיבל ברצף הופעות מוזיקליות באיכות גבוהה, ובאמנים הבינלאומיים שבאו במיוחד כדי להשתתף בו. יוזם הפסטיבל ומנהלו האמנותי אלי גרינפלד הגיע להפקת פסטיבל העוסק ביידיש לאחר שעסק בתחומים

דיוקנו של האמן כחמור-אייזל

על הסרט הדוקומנטרי “המוזות של בשביס זינגר” (ישראל 2014), במאים: שאול בצר, אסף גלאי לראות ולשמוע כך פתאום את יצחק בשביס-זינגר כאדם בשר ודם, מהלך ברחובות מנהטן או מקבל את פרס נובל לספרות בשטוקהולם, הרי זו כשלעצמה סיבה טובה מספיק כדי ללכת לראות את הסרט הדוקומנטרי “המוזות של בשביס-זינגר”. פסקת הפרסום המבקשת למשוך את הקהל לסיפור חייו של הסופר היידי מספרת על “הרמון של מתרגמות” שהקים הסופר ומעוררת חשש מפני סרט בגוונים של צהוב. אך לאחר הצפיה בו נדמה כי יותר מכל עולה ממנו דיוקן אנושי מאוד של סופר, שהוא פגום ככל בני האדם, סופר המודה כי לא ידע לכבוש

יידיש בלימבו

הסרט “פנסיון פראכט” (2014), במאית: תמר ירום על פי ספרו של אהרון אפלפלד, “לילה ועוד לילה” (2002) היידיש היא סמל בסרט “פנסיון פראכט”. למען האמת היידיש היא סמל כבר בספרו של אפלפלד “לילה ועוד לילה” שעליו מבוסס הסרט. ואולי מוטב לומר כי היידיש היא סמל בביוגרפיה של אפלפלד עצמו, שהגיע אל היידיש בשלב מאוחר בחייו, לאחר שעלה לארץ, עזב את הקיבוץ והתיישב בירושלים, והתחיל ללמוד יידיש בחוג החדש שהקים דב סדן באוניברסיטה העברית. אפלפלד הגיע אל היידיש בחיפוש אחר העבר שנגזל ממנו כילד ניצול שואה (כך הוא מספר למשל בשיחה זו ביוטיוב). בקיבוץ התבקש להיות צבר יפה בלורית ולשכוח את

הצועני אינו אלא משל

על ההצגה “ציגײַנער נשמה”, תאטרון יידישפּיל (2015), במאי: יוני אילת כשירדנה ארזי יצרה בשנות השמונים את האלבום המצליח “נשמה צוענית”, ודאי לא העלתה בדעתה כי יום אחד הוא יהפוך למחזה, ודווקא ביידיש. גם הקהל הרגיל לפקוד את תאטרון היידיש עשוי להיות מופתע מכך שהחוויה הנוסטלגית צפויה בהצגה זו דווקא לילדי שנות השמונים, ששחקו מרוב שימוש את הקסטה של ירדנה ארזי או שיכפלו אותה בטייפ דאבל-קאסט כמנהג הימים הטרום-דיגיטליים ההם. מקורות ההשראה לתרבות היידיש העכשווית, כך מתברר, הם מגוונים. במאי ההצגה, השחקן והזמר יוני אילת, הוציא לפני שנים אחדות אלבום מוזיקלי ובו ביצועים ביידיש לשירי “נשמה צוענית” של ירדנה ארזי, האהובים

כשגרגור סמסא אכל צימוקים ושקדים

יום הולדת 95 ליוסל ברגנר: “פרומנדה” – תערוכה במשכן האמנים בהרצליה וכנס במרכז הבינתחומי בהרצליה (12 במאי 2015). רוח הרפאים של הגלותיות עודנה מבעתת את החברה הישראלית, ועודנה מהווה נושא שיחה, גם לרגל תערוכה שנפתחה במשכן האמנים בהרצליה, לכבוד יום ההולדת ה-95 של הצייר יוסל ברגנר. בכנס שנערך במרכז הבינתחומי בהרצליה עסקו הדוברים בשאלה זו, וניסו לזהות את המאפיין היהודי ביצירתו של ברגנר או למקם את אותה גלותיות מאיימת בהקשר בר הכלה. אז מיהו יהודי? פרופ’ משה צוקרמן ביקש לקרוא את החפצים שיצירתו של ברגנר מלאה בהם, את הסירים והמחבתות והפומפיות, לא רק כמטאפורה לבני אדם, אלא כחפצים שאנושיותו של

תזכורת: העולם איננו בורסה

ערב לציון מאה שנה למותו של י”ל פרץ, הרשות הלאומית לתרבות יידיש, 25 במאי 2015 מאה שנה חלפו עברו להן מאז הלך לעולמו הסופר היידי והעברי יצחק לייבוש פרץ, אחד משלושת הקלסיקונים של ספרות יידיש. הרשות הלאומית לתרבות יידיש, שהוקמה זה לא מכבר מחדש, בחרה לציין תאריך עגול זה באירוע לקהל הרחב שהתקיים בבית ציוני אמריקה, וד”ר שרה זיו, יושבת ראש הרשות, הבטיחה כי זהו ערב ראשון בסדרה מתוכננת של ערבים סביב דמויות ותאריכים חשובים מתרבות יידיש. האולם באירוע זה היה, למרבה השמחה, מלא לגמרי, והעיד על כך כי יש עוד ביקוש לתרבות יידיש בארץ. ראשון הדוברים היה ד”ר מרדכי

שירת בדולח בעידן של פלדה

אברהם סוצקבר, “חרוזים שחורים”, ערך ותרגם: בני מר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015 הספר “חרוזים שחורים” המכיל מבחר מיצירותיו של המשורר אברהם סוצקבר נוקט בתחבולת עריכה מרתקת. הוא מרכיב מתוך שלל שירים, סיפורים ושיחות של המשורר, מעין אוטוביוגרפיה שמעולם לא נכתבה. רבות מיצירותיו של סוצקבר עוסקות בין כה וכה באישי, וקורות חייו בשנים הדרמטיות של מלחמת העולם השניה חורגות ממילא מהממד האישי ונוגעות בלאומי ובאנושי. כך אנחנו מקבלים רצף כרונולוגי מעשה תשבץ, נפגשים עם נופי הולדתו של המשורר בסיביר, עם וילנה ואנשיה, עם זוועות הגטו והמאבק של הפרטיזנים, ועם נופי ארץ ישראל כפי שהם נראים מבעד לעיניו של משורר יידיש. הספר

עם יהואש ברחובות תל אביב

מה חשב המשורר היידי יהואש (שלמה בלומגרטן) כשביקר בארץ ישראל ב-1914? בסרטון הקצר “באיזו שפה מדבר הים?” שיצרו ערן טורבינר ויעד בירן עבור בית שלום עליכם ובתמיכת הרשות הלאומית לתרבות יידיש, תוכלו לשמוע קצת מהדברים שכתב יהואש כשביקר בארץ. יהואש הגיע לארץ ישראל כדי להשתקע בה. הוא היה מקורב לחוגי פועלי ציון בניו יורק, ולמרות שבספר אין הוא מציג את עצמו כציוני, החיים בארץ ישראל נראו לו רצויים. הוא חיפש מקורות השראה להתחדשות יהודית בארץ האבות, וביקש לקחת חלק במהפכה היהודית המודרנית באמצעות ההתיישבות החקלאית החדשה. סיבה נוספת להגירתו היתה מחלת השחפת ממנה סבל רוב חייו. הוא כבר בילה זמן

ומי לא בא? גודו

על המחזה “מע וואַרט אויף גאָדאָ” (מחכים לגודו) מאת סמואל בקט, תרגום ובימוי: יהושע סובול, תאטרון יידישפיל 2015. הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית של סרטר וקאמי, ותאטרון האבסורד של סמואל בקט ואז’ן יונסקו, פשטו בעולם המערבי בחסות האופטימיות ששררה לאחר מלחמת העולם השניה. נצחון הדמוקרטיה על הפשיזם, הצמיחה הכלכלית המהירה ושיווי המשקל החברתי שהושג בין כוחות השוק לאיגודי העובדים ולמדינת הרווחה, הובילו לתחושה כי השאלות האידאולוגיות הגדולות יפתרו בקרוב. נדמה היה כי סוף סוף יכולה האמנות לעסוק בדברים החשובים באמת, בחיים עצמם, בשאלות הקיומיות שאינן תלויות זמן ומקום, ולמשוך ידיה מפוליטיקה גסה ונמוכה. “מחכים לגודו”, מחזה האבסורד של סמואל בקט הוא לכאורה דוגמה

כערער במשכנות שאננים

במסגרת כנס כיסופים הרביעי לסופרים ומשוררים יהודים, השבוע במשכנות שאננים בירושלים, התקיימו גם מושבים שעסקו בספרות יידיש. במושב שכותרתו “יידיש עכשיו” שוחחו הסופר חיים באר וחוקרת הספרות בלהה בן אליהו על מקומה של היידיש בעולמו של באר, ומשוררי יידיש עכשוויים קראו משיריהם. בני מר פתח את המושב בציטוט מברנר העוסק בבדידותו של הסופר העברי לפני יותר ממאה שנים – “כערער בערבה”. היום התהפכו היוצרות והסופר היידי הוא שחש את הבדידות ואת היעדרו של קהל קוראים. איזו ספרות יידית נוצרת במציאות כזאת, תהה מר, ואיזו דמות של סופר מצטיירת ממנה. משום כך היה תענוג מיוחד לשמוע את הסופר העברי חיים באר

יידיש – פתאום באמצע החיים

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהגיע הזמן ללמוד יידיש. זה אמנם לא קורה לכל אחת ואחד, אבל זה קורה לרבים וטובים, ורצינו לדבר איתם קצת, עם התלמידים החדשים והחדשים פחות של בית שלום עליכם, כדי להבין מה מקומה של שפה זו בחייהם, ומה דחף אותם להקדיש זמן ניכר ללימודה. טליה מיינר (35) מגבעתיים היא דיילת אוויר באל-על ובעלת תואר שני במידענות. לוח הזמנים התובעני הקשה עליה לפנות זמן ללימודי יידיש, אך היא לא אמרה נואש. במשך שלוש שנים עמדה להירשם והתחרטה, אך השנה היא סוף-כל-סוף תלמידה מן המניין בבית שלום עליכם. – מדוע חשובים לך כל כך לימודי יידיש? “סבי

מפגש הזיגמונדים והיידישיסטים

“צי האָט זיגמונד פֿרויד גערעדט יידיש?” – ערב תרבות יידיש בקפה זיגמונד, ירושלים (11.2.2016) בחוץ קור ירושלמי של חודש פברואר, אבל בתוך הקפה הקטנטן שבצומת הרחובות עזה והאר”י, בלב ירושלים הישנה – תה, בירה ועראק, ומפגש אינטימי כמעט של אוהבי יידיש, עם מוזיקה וספרות ושיחות אל תוך הלילה. יוזם הערב הוא הסופר והמלחין יובל יבנה. “את קפה זיגמונד אני מכיר זוכר עוד מגלגולו הקודם, כשהיה הקיוסק של אמא של אלברט סוויסה ונשא את השם ‘מפגש הצופים והזיגמונדים’,” הוא מספר, “את הרומן של אלברט ‘עקוד’, קראתי ואהבתי מאוד כבר לפני שנים, ואת אלברט עצמו אני מכיר מישיבות בקפה מזה כעשור. העניין

אמנות הבגידה היוצרת

כנס לציון חמישים שנה להצגת “די מגילה” של איציק מאנגר, אוניברסיטת תל אביב, 21.3.16 במרכז צימבליסטה שבאוניברסיטת תל אביב נערך בשבוע שחל בו פורים, כנס לציון חמישים שנה להעלאת המגילה, מחזור שיריו של איציק מאנגר, שעובדו והועלו על הבמה במועדון החמאם ביפו בשנת 1965. כפי שציין פרופ’ דוד אסף בפתח דבריו, אפשר לראות בכנס ציון של תאריך חשוב נוסף: שמונים שנה ליציאת הספר לאור, בוורשה של שנת 1936. דורי אנגל ומיכה בלכרוביץ’ פתחו את היום כראוי עם מבחר מתוך שירי המגילה. במושב הראשון דיברה פרופ’ חוה טורניאנסקי על מקורות ההשראה הרבים של מאנגר ביצירת המגילה, מהתנ”ך ומדרשי חז”ל, אל פרשנות

“כוח מניע בכל הקשור להפצת תרבות יידיש בישראל ובעולם”

דווקא לא קראו לי “מיידעלע” בילדותי מבט לעולמם של סטודנטים ליידיש – ראיון עם רעות גולני “אני לא יכולה למצוא דבר-מה בביוגרפיה שלי שיסביר את העובדה שבחרתי ללמוד דווקא יידיש,” מספרת לנו רעות גולני (30) המסיימת בימים אלה את התואר השני בתכנית הבין-אוניברסיטאית לספרות יידיש. “נולדתי למשפחה מאוד צברית וחילונית במרכז הארץ. לא קראו לי ‘מיידעלע’ ולצערי לא היו שום שירי-ערש ביידיש. היידישקייט התמצתה אצלנו בגעפֿילטע פֿיש שסבתי הגיורת היתה מכינה לנו בחגים…” – אז איך בכל זאת התגלגלת ללימודי יידיש? – “במסגרת התואר הראשון בספרות באוניברסיטת תל-אביב, השתתפתי בקורס של מתן חרמוני על ספרות יידיש באמריקה, ונחשפתי ליצירות וליוצרים

המנחם-מנדלים באים!

סרטון חדש ומצחיק בערוץ היוטיוב שלנו “מנחם מנדל מתל אביב”, מבוסס על פיליטון מאת יוסף טונקל, המתאר את מפגשו עם “מנחם מנדל” בעת ביקורו בתל אביב. ספר המסע של יוסף טונקל לארץ ישראל שנכתב ב-1931 הוא ברובו פרודיה על ספרי מסעות, ומשום כך הדמות העומדת במרכז הפרקים, כמו ברוב ספרי המסעות, היא דמותו של המחבר עצמו. טונקל, ההומוריסט והסטיריקן הגדול מתייחס בספרו “פֿאָרט אַ ייד קיין ארץ-ישראל” (יהודי נוסע לארץ ישראל) לנושאים שהעסיקו רבים ממחברי ספרי המסעות, אך מקצין אותם כך שהם הופכים לפרודיה המעבירה ביקורת על תמות טיפוסיות הקשורות בתרבות היהודית ובארץ ישראל. (תוכלו לראות שני קטעים קצרים של

איך אומרים קרעפּלעך בעברית?

על תרגומו החדש של בני מר לספר “מנחם מנדל” מאת שלום עליכם, הוצאת גלויות, 2016 פרופ’ אברהם נוברשטרן (מתוך אחרית דבר לספר) יצירתו של שלום עליכם הציבה בפני מתרגמיה לעברית אתגרים מסוגים שונים, וההתמודדות אתם היא פרק מרתק בהתפתחותה של התרבות העברית המודרנית. לי”ד ברקוביץ שמורה זכות ראשונים לא רק כמתרגמו של שלום עליכם לעברית אלא כמי שטיפח את מורשתו בכמה הקשרים שונים: הוא הביא לדפוס את המהדורה המקיפה ביותר של כתביו ביידיש (שלא הושלמה), פרסם חלקים נכבדים ממורשתו האפיסטולרית, כתב עליו את ספר הזכרונות המלבב ביידיש ובעברית “אונדזערע ראשונים” / “הראשונים כבני אדם”, ודאג להעלות על הבמה כמה ממחזותיו

“לא פעם מסבירים לי אנשים על דברים שבתחום התמחותי”

מבט לעולמם של סטודנטים ליידיש – ראיון עם שירי שפירא “המשפחה שלי אשכנזית ללא ספק,” מספרת לנו שירי שפירא, הלומדת בתכנית הבין-אוניברסיטאית ביידיש, “אבל כשגדלתי כמעט לא הזכירו את העובדה שיידיש הייתה שפת האם של הדורות הקודמים. כמו בהרבה משפחות ישראליות, הדגישו בעיקר את הציונות כגורם מכונן בהיסטוריה המשפחתית והקולקטיבית. הייתה לי סבתא שמאוד אהבה את השפה העברית וניסתה בכל מאודה להנחיל לנו עברית נכונה. אולי זה מה שהביא אותי ללמוד לשון עברית לתואר ראשון, או מה שעורר את המשיכה שלי לעיסוק בשפות בכלל. מלבד לשון עברית למדתי בחוג לשפה וספרות גרמנית. הגעתי לאוניברסיטה בגיל צעיר יחסית, וכמו מתבגרים רבים,

ליא קניג מספרת עגנון ביידיש

המופע “חתן וכלה”, ליא קניג בבימויו של רועי הורוביץ (בית שלום עליכם, 6.1.2017) ביום שישי התארח בבית שלום עליכם מופע יוצא דופן. על הבמה ישבו הבמאי רועי הורוביץ, ומלכת התאטרון היידי ליא קניג, וביחד חיברו בין יצירתו של ש”י עגנון לשפת יידיש. השנה מלאו חמישים שנה לזכייתו של עגנון בפרס נובל לספרות, וחמישים וחמש שנה לעלייתה של ליא קניג לארץ – מתאטרון יידיש בבוקרשט לתאטרון יידיש ועברית בישראל. את המופע ליוותה בנגינה על פסנתר מרים רזניק-וולף. האירוע שנולד ביוזמתו של חוקר עגנון פרופ’ דן לאור, התגלגל לידיו של הבמאי רועי הורוביץ, וסחף אחריו גם את ליא קניג, ששמחה לעלות על

לאלף-בית יש נשמה

ראיון עם יעל לוי, בוגרת התכנית הבין-אוניברסיטאית ליידיש “נולדתי וגדלתי בקיבוץ שעלבים,” מספרת לנו יעל לוי, שסיימה תואר שני בתכנית ליידיש, “למדתי מקרא ולשון לתואר ראשון ושני, ואחר כך עשיתי תואר שני נוסף בספרות יידיש. אני כותבת כעת דוקטורט בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית.” – איך הגעת ללימודי יידיש?  “הגעתי ליידיש בזכות השיר “החרב” של יהואש (שם העט של המשורר יהואש שלמה בלומגרטן), שמפעל חייו היה תרגום חדש של התנ”ך ליידיש. נתקלתי במקרה בשיר בבית של מורה שלמדתי אצלה ואהבתי אותו מאוד. לא הייתי אז במסגרת אקדמית. חיפשתי הרבה זמן את הספר כולו, וכשמצאתי התאכזבתי מאוד

איפה בעולם נמצאת קדיה מולודובסקי?

אין ישראל און צוריק, הצגה בתאטרון יידישפיל, מחזאית ובמאית: חגית רכבי יש לומר תחילה: טוב שיש הצגה חדשה ביידיש, הצגה העולה על במות הארץ, ובכל זאת מדברת בשפת הגלות. לא זאת אף זאת, למרות שההצגה נכתבה בידי המחזאית בעברית, העלאתה על הבמה ביידיש היא זו הטוענת אותה במשמעות. יש להצטער מעט על השגיאות ביידיש המדוברת בהצגה, שבמאמץ נוסף בוודאי היה אפשר לנכש גם אותן, ולגרום נחת רוח גם ליידישיסטים הקפדנים יותר שבינינו. והשנית, טוב שיש הצגה הפותחת לפני הצופה הישראלי צוהר אל עולם תרבות יידיש ואנשיו. מעין גרסת יידיש להצגה “היה או לא היה” שעלתה ב”הקאמרי” לפני שנים אחדות. באיזו

“כוח מניע בכל הקשור להפצת תרבות יידיש בישראל ובעולם”

טקס הענקת פרס לנדאו לאמנויות ומדעים בטקס הענקת פרס לנדאו של מפעל הפיס, שהתקיים במוזיאון תל אביב קיבלו הזוכים פרס על מפעל חיים בתחומים שונים ומגוונים. היו שם חוקרים העוסקים בחקר רקמות ובמדעי הצמח, אמנים היוצרים בשירה ובציור, במוזיקה ובתאטרון, והיה גם מנהל בית שלום עליכם, פרופסור אברהם נוברשטרן, שזכה על פועלו בתחום חקר תרבות יידיש. כתמיד קשה היה לחמוק מהשיח הסטריאוטיפי על היידיש, ובפיה של מנחת הטקסט החיננית מאיה דגן, הושמו קלישאות שגורות על אודות השפה. ובכל זאת, פרופ’ נוברשטרן עמד בכבוד לפני הקהל, כבנה של תרבות מפוארת ורבת שנים, וכחוקר בעל הישגים חשובים. את הדברים הקצרים שנשא, ליווה

“פשוט ידעתי שהגיע הזמן ללמוד יידיש”

ראיון עם רייזע טרנר, סטודנטית לתואר שני בתכנית הבין-אוניברסיטאית ביידיש – נו, אז איך הגעת ללימודי יידיש? – “שואלים אותי את השאלה הזאת לעיתים קרובות, ואני אף פעם לא יודעת מה לענות. פשוט ידעתי שהגיע הזמן ללמוד יידיש, אז הלכתי ללמוד והתאהבתי כמעט מהרגע הראשון. המשכתי ואני עדיין ממשיכה מאותה סיבה. את ההחלטות הגדולות ביותר בחיי אני בדרך כלל מקבלת באופן מאוד אינטואיטיבי, ואחר כך אני לא יכולה להסביר איך ידעתי שדרך מסוימת תהיה הדרך הכי נכונה בשבילי. כך היה בקשר ליידיש, וככה זה עדיין. – זה מעורר קנאה… ובכל זאת, ספרי קצת על עצמך, מאיפה את, איפה למדת? “נולדתי

שלום־עליכם אויף דער העברעיִשער בינע

אַן אינטערוויו מיט ד”ר לעאָניד רויטמאַן פון בני מער אָפֿט מאָל, ווען מע רעדט וועגן דער דיסקרימינאַציע פֿון ייִדיש אין דער ייִדישער מדינה, גיט מען ווי אַ בײַשפּיל דעם פֿאַרווער צו שפּילן טעאַטער אויף ייִדיש אין די ערשטע יאָרן פֿון ישׂראל. פֿון דער אַנדערער זײַט האָט דווקא איינער פֿון די באַליבטסטע ייִדישע שרײַבערס יאָ געהאַט אַ שם אין ארץ־ישׂראל, כאָטש אויף עבֿרית. אין זײַן דאָקטער־אַרבעט האָט ד״ר לייבל (לעאָניד) רויטמאַן אַנטדעקט אַז זינט די בראשיתדיקע יאָרן פֿון דער העברעיִשער בינע האָט מען פֿאָרגעשטעלט צענדליקער פּיעסעס פֿון שלום־עליכמען. אין מײַן סעריע שמועסן מיט ייִדישע פֿאָרשערס אין ישׂראל וועלן מיר דאָס מאָל

כשקרום פגש את אלכס חולה אהבה

על ההצגה “אַ יידישע מאַמע” (תיאטרון “יידישפיל”, במאי: יוני אילת) הקברט היידי חוזר לעיר, והפעם עם הנושא העל-זמני של תרבות יידיש – האמא היהודיה. אח, איפה הן שיינע-שיינדל, גאָלדע (אשתו הבשרית של טוביה החולב), זעלדע (או פֿרוי בנימין השלישי…), איפה הן כל הנשים החזקות מהשטעטל, שהונצחו בקלאסיקות ביידיש והולידו גם את דמותה של האם היהודיה, כפי שעלתה על הכתב בעט בניהן. ובכן, האמא היהודיה מההצגה התל-אביבית דווקא שואבת השראה מעטה מנשות השטעטל. זוהי אמא יהודיה בגלגול ישראלי מאוד. היא נולדה מהמפגש בין ד”ר יניב גולדברג, חוקר יידיש, לבמאי יוני אילת. במסגרת קורס בשם “כל העולם במה” באוניברסיטת בר אילן ראה

“כשאוזני התרגלה לשירת יידיש הבחנתי בכוחה הגדול”

ראיון עם המשורר יורם ניסינוביץ’ – ושלושה שירים המשורר יורם ניסינוביץ’, ממייסדי חבורת “משיב הרוח”, וממשורריה הבולטים, נולד באשדוד, העיר הים-תיכונית, שהיתה לאידאל הציוני של עמוס עוז בספרו “פה ושם בארץ ישראל”. אביו עלה לארץ מפולין ואימו ממרוקו, ובכל זאת, כך הוא מעיד, השפה הסודית שלהם היתה – יידיש. “אני זוכר את אבי מלמד את אימי יידיש, ואת המבטא המזרחי שלה שהוביל לטעויות משעשעות כשהוא לא הבין אותה.” הוא למד בישיבת הסדר, רכש השכלה במוסדות אקדמיים, ולימד בבית המדרש הפתוח “אלול” בירושלים. “התחלתי לכתוב שירה ברצינות,” הוא מספר, “בשנות העשרים שלי. השתלמתי בה באופן עצמאי, שמעתי הרצאות באוניברסיטה מפי דן מירון

הקברט של אסתר

בית שלום עליכם, יום ה’, 23.11.17 לא בטוח שאפשר לדבר על כך ברבים, בכל זאת מדובר באירוע מחתרתי למחצה, המתקיים במרתפים הפחות מוכרים של העיר, ובכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר, והמבין יבין, ודי לחכימא. ובכן, אמש בתל אביב עלה על הבמה הקברט שלו התפללנו, קברט כזה של בני אדם ומאַמע-לשון, של מוזיקה ודברי חוכמה ואלכוהול הזורם כמים, בניצוחה של האחת והיחידה אסתי ניסים. פסנתר בפינת הבמה (או שמא היה זה צימבל?) כנר ואקורדיוניסט, חבית בירה או שתיים, מתלה לכובעים מהדור הישן, ועל הקיר תמונתה הענקית של גליקל מהמלין. ככה, קברט נסיוני, עם קצוות פרומים, כמו יידיש, כמו החיים.

“שני הנחיריים” מתרגמות את “די זון וועט אַרונטערגיין”

על סדנת התרגום בבית שלום עליכם ושירו של משה-לייב הלפרן בשבעה תרגומים חדשים יעדע וואָך, דינסטיק, צוויי מאָל כּי־טובֿ, קלײַבן מיר זיך, אַ קליין גרופּע תּלמידים, צונויף אין בית־שלום־עליכם פֿאַר אַן איבערזעצונג־וואַרשטאַט פֿון ייִדיש אויף העברעיִש. די גרופּע הייסט “די צוויי נאָזלעכעכר” (שני הנחיריים). ס’איז געווען מענדעלע מוכר־ספֿרים וואָס האָט געזאָגט אַז ער דאַרף ייִדיש און העברעיִש ביידע ווי מען דאַרף די צוויי נאָזלעכער כּדי צו אָטעמען. מיר זיצן אין אַ קרײַז און אין מיטן זײַנען “אונדזערע צוויי נאָזלעכער” – אונדזערע צוויי געטרײַע לערערס, בני מר און וויקי שיפֿריס, וואָס העלפֿן אונדז אָטעמען און געפֿינען דעם וועג ווען מיר בלאָנדזשען

אַטלאַנטידיש: זהב השקיעה הכהה

אני שמחה לספר לכם על האלבום החדש שיוצא לאור בימים אלה, גם הוא חלק מחיפוש בלתי פוסק אחר ארץ יידיש, האטלנטיס האבודה שלנו, ומכאן שמו: אַטלאַנטידיש. מקום מרכזי באלבום תופסת שירתו של איציק מנגר, המשורר הלירי הענק, והוא מוקדש לו, לרגל מלאת יובל למותו, ולציפור נפשו של המשורר, הלא היא טווס הזהב. מאין הגיע טווס הזהב אל שירת יידיש? הוא פרח משיר עם ישן-נושן שאותו שולחת לאימהּ אישה צעירה, המבכה את נישואיה האומללים ומשווה את עצמה לציפור זהב שאיבדה את נוצתה בארץ נכריה, ונותרה לבדה, ללא קן, מעל לים האינסופי. עם הזמן הפכה דמותו של טווס הזהב לדימוי של געגוע

אסתרס קאַבאַרעט תשע”ט

לצפיה בקטעים מקברטים קודמים קוצעניו-מוצעניו – יידיש ותשוקות אחרות (16+) אמרו לנו שסקס מוֹכר. לא רצינו. שאנחנו נפנה למכנה המשותף הנמוך ביותר? שנתפלש בבוץ? מצד שני, מה לא נעשה בשביל יידיש… מוניטין שמוניטין, אף אחד עוד לא מת מקצת לכלוך. לקחנו את הקברט ועשינו לו מייק-אובר סקסי שחושף טפח וגם טפחיים. איר רעדט יידיש ווי אַ וואַסער? אוי, וועט איר הנאה האָבן… (לא שולטים ביידיש? לא נורא, המופע כולו מלווה בכתוביות בעברית.) משתתפים: מנדי כאהן, וירה לוזינסקי, אסתי ניסים, דותן עמרני, מירי רגנדורפר, לייבל רויטמן כתיבה: יעד בירן | בימוי והפקה: אסתי ניסים | ניהול מוזיקלי, עיבודים וקלידים: אורן סלע | צ’לו:

“לקום מההריסות ולהקים חברה חדשה וצודקת יותר”

דברים שנשאה אוּרית לודן בתאטרון גבעתיים, בערב של תלמידי בית הספר תלמה ילין,בוגרי הסדנה לשירי יידיש, בהנחייתם של אסתי ניסים ואורן סלע.מוצאי יום השואה, 2 במאי 2019לזכרו של אביה, יצחק לודן ורשה, 1 בספטמבר 1939, מוקדם בבוקר, צפירת אזעקה – ואחריה, חשכו השמים.ענן של אווירוני מלחמה כיסה את העיר והחלה הפצצה מסיבית – חושך.כך תיאר אבי את תחילת מלחמת העולם השנייה כפי שחווה אותה. האפלה הזאת הייתה אות הפתיחה למלחמה שלוותה באחד מליקויי המאורות הנוראים בהיסטוריה האנושית.המלחמה שעלתה בחייהם של שישים מיליון אנשים מתוכם כששה מיליון יהודים, לא נתנה לאבי מנוח.יצחק לודן הרגיש חובה אנושית ומוסרית לשמר את עולמם של

הכול אודות שפת הסתרים היהודית

השבוע הרצתה ד”ר איה אלידע בבית שלום עליכם במסגרת סדרת ההרצאות “תרבות יידיש – פנים רבות לה” על נוצרים שעסקו ביידיש בעת החדשה המוקדמת, והדגימה בהרצאתה כיצד הדימויים שטיפחו גרמנים על היידיש נבעו מזהותם הדתית וגם עיצבו בתורם תודעה דתית ולאומית.

ארוס, תנטוס ולאהל’ה

הדיבוק החדש של רועי חן המוצג בתאטרון גשר הוא פרשנות פסיכולוגית לדיבוק של אנ-סקי. פרשנות זו קוראת את המחזה באופן הפוך לעיבודיו הרווחים.

ארכיון מרובה פרדוקסים

ארכיונו של שלום עליכם, על היקפו ועושרו, מכיל בתוכו חומר מגוון על חייו ויצירתו של הסופר האהוב, חומר שיש בו כדי ללמד על תהפוכות הזיכרון התרבותי שהתחוללו במשך קרוב למאה שנה לאחר מותו ב-1916. יותר מכל סופרי יידיש האחרים הצטיין שלום עליכם בחיבתו לכתיבת איגרות מכל המינים והסוגים – בראש וראשונה אלה שנועדו למשפחתו ולבני דורו הסופרים, אך גם ליהודים פשוטים שאפילו לא הכירם אישית. האיגרת הייתה גם אחת הסוגות הספרותיות שאותן טיפח בכתיבתו רבת הפנים, ויצירתו הידועה ביותר בתחום זה הוא ‘מנחם מנדל’, הכוללת התכתבות בין בעל שעזב את עיירתו ואת משפחתו לטובת העיר הגדולה לבין אשתו שנותרה מאחור.

פגישה עם משורר

בְּלַהַט הַיְּצִירָה מוֹפִיעַ בַּחֲטָףאוֹרֵחַ, מְשוֹרֵר בְּיִידִיש בַּעַל שֵם.“מַזָּל טוֹב”, הוּא אוֹמֵר. “כָּתַבְתִּי אֶפִּיטָף,וְדַוְקָא פֹּה בְּתֵל אָבִיב, שֶיֵּרָשֵםעַל מַצַּבְתִּי אַחְרֵי מֵאָה עֶשְרִים שָנָה.אֲבָל עוֹרֵךְ הַדִּין שֶלִּי עוֹמֵד בִּמְרִי:אִם שָם אַתָּה רוֹצֶה לָנוּחַ נְכוֹנָה,עָלֶיךָ לְנַגֵּן פֹּה בְּכִנּוֹר עִבְרִי.הִַצּילוּ! גַּם כְּמֵת הֲרֵינִי מְקֻלָּל.כִּי אִם יָבוֹא, נַנִּיחַ, מֵאַרְצוֹת הַבְּרִיתקוֹרֵא שֶלִּי, הוּא לֹא יִמְצָא אוֹתי בִּכְלָל,כְּדֵי לָשִים לִי זֵר פּרָחִים, מֵרֹב עִבְרִית!עֲזֹר לִי, כִּי הָרֹאש כְּבָר מִתְפּוֹצֵץ!”אֲנִי עוֹנֶה לוֹ: כְּדֵי שֶלֹא תִהְיֶה טָעוּת,הִגִּיע זְמַן לִזְכֹּר, צָרִיך לָצֵאת חוֹצֵץ:לִמְשוֹרֵר בְּיִידִיש כְּבָר אָסוּר לָמוּת!(מיידיש: בני מר) המחווה לציון מאה שנה להולדתו של משורר היידיש אברהם סוצקבר (2010-1913), שהתקיימה בשבועות בפסטיבל המשוררים במטולה, נפתחה באופן סמלי וציורי בשיר