איפה בעולם נמצאת קדיה מולודובסקי?

   אין ישראל און צוריק, הצגה בתאטרון יידישפיל, מחזאית ובמאית: חגית רכבי

 

יש לומר תחילה: טוב שיש הצגה חדשה ביידיש, הצגה העולה על במות הארץ, ובכל זאת מדברת בשפת הגלות. לא זאת אף זאת, למרות שההצגה נכתבה בידי המחזאית בעברית, העלאתה על הבמה ביידיש היא זו הטוענת אותה במשמעות. יש להצטער מעט על השגיאות ביידיש המדוברת בהצגה, שבמאמץ נוסף בוודאי היה אפשר לנכש גם אותן, ולגרום נחת רוח גם ליידישיסטים הקפדנים יותר שבינינו.

והשנית, טוב שיש הצגה הפותחת לפני הצופה הישראלי צוהר אל עולם תרבות יידיש ואנשיו. מעין גרסת יידיש להצגה "היה או לא היה" שעלתה ב"הקאמרי" לפני שנים אחדות. באיזו הצגה אחרת מקבל הצופה הזדמנות כזו לשוטט במקומות רבים וחשובים כל כך. לשבת לכוסית של יי"ש עם אלתרמן, יוסיפון וקדיה מולודבוסקי ב"כסית" התל אביבי, לאכול צימס שזיפים משובח עם בשביס בקפיטריה האהובה עליו ברחוב איסט ברודווי בניו יורק, לבקר את קדיה מולודובסקי בעבודתה כעורכת העיתון היידי "היים", שיצא לאור במועצת הפועלות בתל אביב, להיות עד לוויכוחים אידאולוגים סוערים במועדון סופרי יידיש בוורשה, ששכן ברחוב טלומצקה 13, והיה לבה הפועם של תרבות יידיש בפולין בין מלחמות העולם, ולהשתתף במסיבת חנוכה של חבורת "קולטור ליגע" בקייב, ממש ברגע שבו דוד ברגלסון עזב את ברית המועצות ועבר להתגורר בברלין. וכל זאת במהלך שעה וחצי בלבד.

המבנה השבור של המחזה עושה לו טוב. סדר הזמנים פרוע, אסוציאטיבי, ומוליך אותנו מפה לשם, אל תרבות יידיש חובקת עולם. תל אביב בשנת 1951, ורשה בשנת 1935, ניו יורק בשנת 1949 ובשנת 1971 וקייב בשנת 1921. לא שטעטל. לא נדודי נוודים, אלא תנועות של אנשי העולם הגדול על פני הגלובוס בחיפוש אחר מקום. בנוסף לכך משובצת ההצגה בשיריה של קדיה מולודובסקי. חלקם מוכרים - בעיקר שירי הילדים שתורגמו לעברית - ואחרים חדשים ומפעימים. בשיר אחד קורע לב משוחחת קדיה עם ילדיה שלא נולדו. בשיר אחר ששמו "אין כאָדאַקעס" מתמצתת קדיה את חוויית הנדודים בעולם.

סיפור ההצגה הוא פרשת עלייתה של המשוררת היידית קדיה מולודובסקי ארצה, ועזיבתה את הארץ שלוש שנים בלבד לאחר מכן. הצופה מוזמן להתלבט עם יוצרת ההצגה בשאלה, מה היה שם? מדוע באה ומדוע עזבה. אך כדי להשיב על שאלות אלה יש לצלול אל קורות חיה של המשוררת, ואל העולם העשיר והמורכב של תרבות יידיש. למרבה הצער, עולם זה מוכר רק במעט לצופה הישראלי, ומשום כך נאלצות הדמויות בהצגה להסביר דברים רבים. הן מדברות אידאולוגיה הרבה מעבר למידה המקובלת בשיחות סלון. בפילדלפיה מתווכחת קדיה מולודובסקי עם אשהּ שמחה לב, בשאלה האם טובה הארץ אם לאו. בקפיטריה באיסט ברודווי מתווכחת קדיה עם בשביס בשאלה האם היהודים זקוקים למדינה, והאם אפשר לתקן את העולם. בשביס מצטייר כטיפוס פסימי, הסבור שביידיש אפשר לכתוב רק על אודות העבר. ליידיש, הוא אומר, אין הווה לאחר השואה ולאחר תהליך האמריקניזציה המהיר שעברו יהודי העולם החדש. קדיה לעומתו מצטיירת כאידאליסטית, יש שיאמרו נאיבית. היא לא מוכנה לוותר על מציאת מקום ליידיש, ועל חיבור בין השפה האהובה והערכים החברתיים המנחים אותה. במועצת הפועלות בתל אביב של ראשית שנות החמישים מתווכחים על זכות הדיבור ביידיש, ובוורשה בשנות השלושים מתווכחים על קומוניזם, ומאשימים זה את זה מימין ומשמאל.

עם זאת, הדיבור הנחוץ כל כך על אידאולוגיה, הופך בהצגה לחשוף מדי. הוא מוטח בקהל ללא כיסויים, באופן שבו מדברים אנשים רק בפרקי זמן מסוימים מאוד, ועם הרבה סב-טקסט, הנחשב ביצירה ספרותית לדבר שיש לשתוק אותו, ולא לבטא במלים מפורשות. כך למשל מצויר היהודי הכל-אמריקאי המתבולל, בדמותו של סוכן מכירות, בקווים גסים של קריקטורה, המשרתת אמנם את חיפושה של קדיה אחר מקום שיש בו עדיין אידאולוגיה, אך גם עושה עוול ליהדות אמריקה. גם הזירות התרבותיות שלתוכן מציץ הצופה נותרות דלות משהו. האם יבוא יום אחד המחזאי שיהפוך, למשל, את ספרו של זוסמן סגלוביץ' "טלומצקה 13" למחזה? את הספר כתב סגלוביץ' ביושבו כפליט בתל אביב בשנות הארבעים, והעלה בו זכרונות ודמויות ממרכז התרבות החשוב בשעה שוורשה עצמה חרבה.

בסופה של ההצגה יוצא הצופה ללא ידיעה ברורה, מדוע התעקשה קדיה מולודובסקי על שפת יידיש. מדוע היתה סוציאליסטית, עקרה לוורשה, ברחה לאמריקה, שנאה את הקפיטליזם החזירי, עלתה לארץ, הזדהתה לפתע כציונית סוציאליסטית, ובכל הגלגולים האלה המשיכה לאחוז ביידיש כנקודת משען עיקרית. סתם דבקות של אדם בשפת אמו, שאין להסביר במלים? או אולי בכל זאת בכל שברי העולמות היהודיים החולפים על פנינו בהצגה חסר משהו עקרוני, שרק היידיש יכולה למלא? אל תוך ים האכזבות של המשוררת, הגניבה המחזאית נחמה קטנה בדמותה של מעצבת כובעים מווילנה שאיבדה את כל משפחתה בשואה, ובזכותה של קדיה הצליחה בכל זאת למצוא את מקומה בארץ. קדיה עצמה לא הצליחה באותה משימה. ואולי טוב שהצופה לא יוצא מההצגה עם תשובה חד-משמעית לשאלה מדוע, כל זמן שהוא יוצא ממנה עם השאלה עצמה.

 

Media