"לקום מההריסות ולהקים חברה חדשה וצודקת יותר"

דברים שנשאה אוּרית לודן בתאטרון גבעתיים, בערב של תלמידי בית הספר תלמה ילין, בוגרי הסדנה לשירי יידיש, בהנחייתם של אסתי ניסים ואורן סלע.

מוצאי יום השואה, 2 במאי 2019

לזכרו של אביה, יצחק לודן

 

ורשה, 1 בספטמבר 1939, מוקדם בבוקר, צפירת אזעקה - ואחריה, חשכו השמים. ענן של אווירוני מלחמה כיסה את העיר והחלה הפצצה מסיבית – חושך. כך תיאר אבי את תחילת מלחמת העולם השנייה כפי שחווה אותה.

האפלה הזאת הייתה אות הפתיחה למלחמה שלוותה באחד מליקויי המאורות הנוראים בהיסטוריה האנושית.

המלחמה שעלתה בחייהם של שישים מיליון אנשים מתוכם כששה מיליון יהודים, לא נתנה לאבי מנוח. יצחק לודן הרגיש חובה אנושית ומוסרית לשמר את עולמם של הנספים, בכך שימשיך יחיה ויחיה את היידיש, שפתם של רבים מקורבנותיה היהודים, ויפעל למען עולם של סובלנות, הומניזם, חברה רב תרבותית, שוחרת שלום, נקייה מאפליה וגזענות.

כשהוא נער, יצא יצחק לודן יחד עם אחיו וקבוצת חברים מוורשה הכבושה לכיוון רוסיה. אחיו נהרג, חבריו התפזרו. אבי נותר לגמרי לבדו. נתפס מעבר לגבול, הואשם על ידי הרוסים כמרגל גרמני שבא משטח אויב. ללא משפט נשלח לבית הסוהר עם רוצחים ופושעים. אחרי תשעה חודשים הועבר למחנה עבודה בטונדרות ובביצות שבצפון אורל על חוג הקוטב הצפוני.

לא אספר את כל סיפור תלאותיו בזמן המלחמה. כילדה קינאתי בו ובמסע אל קצה העולם שערך, ובהרפתקאות שעבר. עברו ימים רבים עד שהבנתי שהיו אלה ימים קשים מנשוא.

אבי שהיה פליט, הזדהה עם פליטים כל חיו, היחס לפליטים בישראל של היום, למשל, חרה לו מאוד.

למרות הסבל שעבר, היה אבי אדם אופטימי - מלא חיים ושמחה, ושופע אנרגיות, (הלוואי על כולנו), גם בשנות התשעים לחייו. לפני שנה וחצי, בן 95 כשהוא עדיין הולך, פעיל וכותב, נפטר. הייתה בו נחישות ודבקות בדרכו וברעיונותיו, כל חייו. בנוסף - היה מלא הומור, ואמי תוסיף – "גם מלא חן".

ואנחנו אהבנו ואוהבים אותו מאוד.

יצחק האמין באדם, בכושר יצירתו והמצאתו וביכולתו להתעלות הרוח. הוא ייחס חשיבות ושאב הנאה מידע, ממודעות, ממחשבה מקורית ומריגוש אינטלקטואלי. 

יצחק לודן נולד בבית, יידי, חילוני, אקטיביסטי ויצירתי, ששה אחים - הוא ואחותו הצעירה ממנו היו בני הזקונים, היה לו אח בוגר צייר ואח סופר. הוא למד בבית הספר של ציש"א - רשת בתי ספר חילוניים ומודרניים לזמנם, כששפת הלימוד הייתה יידיש. את חווית הלימוד והשהות ב"מעדעם סנטוריום", מוסד שהיום ייקרא בית ספר פתוח – מוסד חינוכי ייחודי של חופש ויצירה, בניהול עצמי של הילדים, ראה כזכות גדולה.

הלימודים היו לו תמיד מקור הצלה וחיות – בהיותו פליט ברוסיה, סיים תיכון ולמד אגרונומיה. כשחזר לפולין לחפש את משפחתו שלא שרדה, בחר בלימודי צילום וקולנוע (לימודי העתיד של אז) בבית הספר לאמנות בלודז', ביה"ס שלימד אמנות על-פי תפיסה אוניברסלית וחדשה, וקידם רעיונות חברתיים מהפכניים. רעיונות שהיו משותפים לאידיאולוגית הבונד הסוציאל-דמוקרטית, וקבלו משנה תוקף אחרי המלחמה והחורבן:

האמונה בצורך לקום מן ההריסות ולהקים חברה חדשה וצודקת יותר.

פילוסופיה ותולדות האמנות למד בישראל. את תפקידו כמבקר אמנות, לצד כתיבתו הפובליציסטית בענייני חברה ופוליטיקה, ראה כמי שמונה לגשר על התהום הפעורה בין האמן לצרכן האמנות, ודאג לקחת איתו את הקורא לטיול בפרדס הקסום של ההשראה האמנותית.

יצחק לודן, כתב ביידיש.

יצחק סבר שהיידיש היהודית-חילונית, שפתם של יהודי מזרח אירופה, שפה שרוב דובריה נכחדו בשואה, איננה שפת נוסטלגיה. להיפך, לדידו היידיש יכולה, וחייבת, לקחת חלק ולהיות מעודכנת, ומעורה בהווה, מודרנית ועכשווית.

וכל זה עשה בישראל, בסביבה עוינת ליידיש, סביבה שרואה ביידיש דבר אנכרוניסטי ומיושן. דוגמה נפלאה לעכשוויותו, הוא ספר האמנות שכתב ביידיש, "פּערל פֿון גן-עדן" שעליו זכה לשבחים מטובי הפרופסורים לאמנות.

בהשקפת עולמו היה סוציאליסט, הומניסט ודמוקרט.

הסולידריות, השוויון, השלום, והדמוקרטיה  -  היו מוטיבים קבועים בכתיבתו העיתונאית. בעיתונות ראה את כלב השמירה של הדמוקרטיה והיה עיתונאי מצפוני ולוחם, וביידיש, כשפה חיה, מודרנית, לא שפה שצריך לגונן עליה, אלא שפת תרבות חיה ונושמת.

יצחק לודן שהקדיש את מירב זמנו לכתיבה ביידיש, שלט גם בעברית, פולנית, רוסית, גרמנית, אנגלית, אוזבקית ואפילו למד אספרנטו.

בשפות ראה פתיחות לעולם ולרב תרבותיות. כששפה דועכת המגוון התרבותי מצטמצם. המסורות, הידע והזיכרון ההיסטורי שלנו יחד עם משאבים תרבותיים רבי ערך להבטחת עתיד (טוב יותר) אובדים עם שפה שנעלמת .

הוא יצא מוורשה כשהיה נער, ב-1940, מספר חודשים אחרי פרוץ המלחמה .

בתום המלחמה, בשנת 1946 חזר לפולין לחפש את משפחתו וחבריו. העיר חרבה – תילי אבנים.  ליד עמוד פנס רחוב ששרד את ההפצצות וההרס, ושאליו היה מחובר שלט עם שם הרחוב, מצא תלולית אבנים שהייתה בית הספר שבו למד. העיר כולה הייתה הרוסה, איש ממשפחתו לא שרד. שרדו רק חברים ספורים מבית הספר ומהתנועה. וכך על עיי החורבות האלה מחליט יצחק לעשות מעשה.  

איני יודעת מה גורם לאדם צעיר בשנות העשרים שלו, שמגלה שכל עולמו חרב, לשבת ולתקתק במכונת כתיבה כ-150 שירים ששר רק מספר שנים קודם לכן עם חבריו שנספו, בבית הספר ובתנועת הנוער של הבונד, ולקבץ אותם יחדיו ולשולחם לייוו"אָ - הארכיון  לחקר התרבות היהודית בניו יורק, רגע אחרי שנודע לו הנורא מכל.

האם זה ניסיון לשמור על שפיות במצב בלתי אפשרי? האם זו ההבנה המוחלטת, בזמן אמת, את הרגע ההיסטורי אותו חי? או תחושת אחריות חברתית וסולידריות עם הנספים? אינני יודעת. בכל מקרה לי זה נראה מעשה מדהים והרואי. השירים האלה שמורים בארכיון עד היום. 

יצחק לודן, היה עיתונאי למעלה מ-60 שנה - אמן של מילים. אני חוויתי את עבודתו על העיתון, כעשייה  מוזיקלית. בילדותי שמעתי את העיתון מתהווה. במהלך השנים השתנתה המנגינה - ממכונת כתיבה מכנית, לחשמלית, ועד למחשב. לילות רבים  נרדמתי לצלילי הפעמונית של סוף השורה, ההפוגות למחשבה והשקט בסיום.

וכך שלא בידיעתו, יצחק לודן הוא בעצם  גם קומפוזיטור - מלחין של עיתונים המנגן על מקלדות.

יצחק לודן היה אוהב אדם ומאמין באדם.

 את חייו הקדיש לזכר קורבנות השואה, לבונד, ולתרבות היידיש.