לאלף-בית יש נשמה

ראיון עם יעל לוי, בוגרת התכנית הבין-אוניברסיטאית ליידיש

“נולדתי וגדלתי בקיבוץ שעלבים,” מספרת לנו יעל לוי, שסיימה תואר שני בתכנית ליידיש, “למדתי מקרא ולשון לתואר ראשון ושני, ואחר כך עשיתי תואר שני נוסף בספרות יידיש. אני כותבת כעת דוקטורט בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית.”

– איך הגעת ללימודי יידיש? 

“הגעתי ליידיש בזכות השיר “החרב” של יהואש (שם העט של המשורר יהואש שלמה בלומגרטן), שמפעל חייו היה תרגום חדש של התנ”ך ליידיש. נתקלתי במקרה בשיר בבית של מורה שלמדתי אצלה ואהבתי אותו מאוד. לא הייתי אז במסגרת אקדמית. חיפשתי הרבה זמן את הספר כולו, וכשמצאתי התאכזבתי מאוד כי התרגום היה שונה ולא אהבתי אותו. התרגום שקראתי ואהבתי היה של חוה אלברשטיין, והתרגום שמצאתי אחר כך ואהבתי פחות היה של שלמה שנהוד (אף על פי שמאז למדתי להעריך את מפעל התרגום שלו מיידיש). אז החלטתי ללמוד יידיש ולקרוא את השירה שאהבתי במקור. השתתפתי בקורסי הקיץ ליידיש של בית שלום עליכם ואוניברסיטת תל אביב (חוויה מומלצת!) בעקבות הקורסים הגעתי לתוכנית הבין-אוניברסיטאית לספרות יידיש – והשאר היסטוריה…”

– מה תחקרי בדוקטורט?

“אני כעת בתחילת כתיבת הדוקטורט. הנושא שלי הוא צמיחת הדפוס בעברית וביידיש בארצות-הברית במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, בדגש על עיתונות. בעבודת התזה השוויתי בין סוגיות בעיתונות היהודית בארצות-הברית שנכתבו בעברית, באנגלית וביידיש בראשית המאה העשרים, והמחקר הנוכחי הוא מבחינתי העמקה אל השורשים וההתחלות של צמיחת המערכות הללו. הכתיבה באות עברית (באל”ף-בי”ת) היתה בעלת מאפיינים יחודיים בעשורים הללו מבחינה חומרית ומבחינה תוכנית, והעיתונות בעברית וביידיש צמחה בו זמנית ועל ידי אותם אנשים ובאותם אמצעי ייצור.

– אז זה ממש מחקר בעקבות “הבחור-הזעצער” שכולם תמיד מדברים עליו…

“בהחלט כן, והבחור-הזעצער הוא חולייה חשובה מאוד בצמיחת מערכת העיתונות בעברית וביידיש באמריקה. חלוצי הדפוס באות עברית בארצות הברית – כתריאל צבי שרהזון, צבי הירש ברנשטיין, מרדכי יהלומשטיין ואחרים – הוציאו לאור עיתונים בעברית וביידיש כמעט בו זמנית משנות השבעים של המאה התשע עשרה, וגם בתי הדפוס היו משותפים לחומרים בשתי השפות. היו גם כותבים ועורכים משותפים לעיתונות בשתי השפות, וגם סדרים ומדפיסים (ומן הסתם גם קוראים). חלק ניכר מאנשי המקצוע ומהחלוצים בתחום הגיעו מאותו אזור ברוסיה הצארית (פלך סובאלק הסמוך לליטא), ולכמה מהם אף היתה קרבה משפחתית זה לזה. באזור סובאלק היו כמה בתי דפוס יהודיים, וככל הנראה כמה מאנשי המקצוע בתחום הדפוס העברי למדו שם את המלאכה לפני שעקרו לאמריקה. אני מתכוונת להתמקד בצמיחת מערכות העיתונות בעברית וביידיש בארצות-הברית במקביל ולמעבר ממזרח-אירופה לאמריקה, ולאפיין את הזיקות וההבדלים ביניהן מבחינה לשונית, חומרית, תרבותית.”

– מה עוד את עושה בזירה התרבותית של היידיש?

“ממש בימים אלה יוצאת לאור אנתולוגיה דו-לשונית לשירה ביידיש שאני בין עורכיה. האנתולוגיה נקראת “גבוה מן הפחד אשיר”, והיא יוצאת לאור בהוצאת “משיב הרוח”. זוהי הזדמנות לערוך היכרות עם מאה שנות שירת יידיש – מסוף המאה התשע-עשרה ועד ימינו, משמעון שמואל פרוג וי”ל פרץ, דרך יעקב גלאטשטיין וקדיה מולודובסקי, ועד אברהם סוצקבר ורבקה בסמן בן-חיים. מוורשה ווילנה, דרך ניו-יורק ומוסקבה, ועד תל אביב. השירים עומדים זה לצד זה – בשפת המקור ובתרגום לעברית, ואת האנתולוגיה מלווים ציוריו של הצייר יליד וילנה שמואל בק.”

– נשמע מרתק. אנחנו מחכים בקוצר רוח לראות את האנתולוגיה, ולקרוא את הדוקטורט!

“אני רואה את האל”ף-בי”ת כגוף חי,” מסכמת יעל לוי, “כיצור חומרי בעל נשמה. ואת היצירות שנוצרו בכתב זה כביטוי לשילוב מרגש בין חומר לרוח. השירה, הפרוזה והעיתונות שנכתבו ביידיש במאה חמישים השנים האחרונות, היו מרכיב חשוב ביצירה היהודית בת זמננו, ובאופן אישי השפיעו מאוד על תפישתי התרבותית, ההיסטורית והפוליטית.”