“לא פעם מסבירים לי אנשים על דברים שבתחום התמחותי”

מבט לעולמם של סטודנטים ליידיש – ראיון עם שירי שפירא

“המשפחה שלי אשכנזית ללא ספק,” מספרת לנו שירי שפירא, הלומדת בתכנית הבין-אוניברסיטאית ביידיש, “אבל כשגדלתי כמעט לא הזכירו את העובדה שיידיש הייתה שפת האם של הדורות הקודמים. כמו בהרבה משפחות ישראליות, הדגישו בעיקר את הציונות כגורם מכונן בהיסטוריה המשפחתית והקולקטיבית. הייתה לי סבתא שמאוד אהבה את השפה העברית וניסתה בכל מאודה להנחיל לנו עברית נכונה. אולי זה מה שהביא אותי ללמוד לשון עברית לתואר ראשון, או מה שעורר את המשיכה שלי לעיסוק בשפות בכלל. מלבד לשון עברית למדתי בחוג לשפה וספרות גרמנית. הגעתי לאוניברסיטה בגיל צעיר יחסית, וכמו מתבגרים רבים, רציתי להתרחק כמה שיותר מהמקומי והמוכר. אחר כך המשכתי לתואר שני במגמה לתרגום של החוג לספרות כללית באוניברסיטה העברית, ובו בזמן עשיתי תעודה בעריכת לשון במכללת דוד ילין. רציתי להישאר במדעי הרוח, אבל לא באקדמיה, אלא בתחומים פרקטיים של עריכה בעברית, תרגום מגרמנית לעברית, ובאופן כללי עבודה בתחום המו”לות. כל השאיפות האלה אכן התגשמו, ובכל זאת זה לא היה מספיק. לא הצלחתי להתנתק מהאקדמיה ליותר מסמסטר אחד. אבל לא תיארתי לעצמי שמה שיחזיר אותי אליה יהיה דווקא תואר שני בלימודי יידיש.”

– אז איך זה קרה בכל זאת?

“בסוף 2011, תוך כדי התואר בתרגום, התחלתי להגיע לשיעורי יידיש למתחילים עם חנן בורדין באוניברסיטה העברית, כשומעת חופשית. המניעים לכך היו הרצון ללמוד עוד שפה גרמאנית שאוכל לקרוא בה ספרות, כמו גם איזה רצון רומנטי לממש את החיבור שלי לירושלים, שהלימודים באוניברסיטה היו רק תירוץ בשביל לעבור לגור בה, ולדעת את כל השפות שמדברים בעיר. למעשה באותה תקופה בדיוק התחלתי גם ללמוד ערבית פלסטינית, אבל לצערי השליטה שלי בה הרבה פחות טובה מהשליטה שלי ביידיש. עצוב לציין זאת, אבל עד כה מצאתי הרבה יותר הזדמנויות ללמוד יידיש, ותמיד בזול או בחינם, מאשר הזדמנויות ללמוד ערבית. המשכתי לשבת בשיעורים של חנן בורדין עד סוף קורס המתקדמים שנה לאחר מכן, ובהחלטה של רגע נרשמתי גם לתכנית הקיץ באוניברסיטת ת”א. שם למדתי עם מרים טרין ואליעזר ניבורסקי ובפעם הראשונה למדתי יידיש בצורה אינטנסיבית וגם התחלתי לדבר. אחרי זה הרגשתי שהגעתי לרמה לא רעה בכלל, והיה לי חבל לאבד את השליטה בשפה, אז המשכתי לחפש מסגרות שיקדמו את המטרה הזאת, כולל יוגה ביידיש. הצעד הבלתי נמנע היה להירשם לתכנית הבין-אוניברסיטאית בלימודי יידיש, ואחרי הסמסטר הראשון בתכנית התחלתי לעבוד גם באינדקס עיתונות יידיש, ומשם כבר לא הייתה דרך חזרה…”

– את התזה שלך את כותבת על הסופר יצחק בשביס-זינגר. למה בחרת בו?

“התזה שלי מתמקדת בדמות הסופר-המספר בכמה סיפורים קצרים שבשביס פרסם לאחר 1960, ובהם דמות הגיבור היא סופר יידיש, שגם משמש בתפקיד המספר בטקסט. הבחירה שלי בבשביס, אף על פי שנחקר לא מעט, קשורה קודם כול לפופולריות שלו: בתור מי שמתעניינת בתחום המו”לות ובקשר של ספרות עם הקהל הרחב, היה לי חשוב לבחור סופר שהגיע לקהל קוראים רחב במיוחד. המקרה של בשביס מרתק כי הוא הצליח להגיע לקהל קוראים עצום בזכות תרגום יצירותיו לאנגלית וזכייתו בפרס נובל. ככה נוצר לו בספרות העולם דימוי אחר לגמרי מזה שהיה לו בקרב הקוראים ביידיש, דימוי של סופר אמריקאי המייצג נאמנה את המהגרים היהודים ממזרח אירופה. לעומת זאת בקאנון של ספרות היידיש לא נשמר לו מקום של סופר רציני ומכובד, והוא היה מודע לכך. התפיסה העצמית שלו השתקפה גם בסיפורים שכתב מנקודת מבט של סופר יידיש. כמובן אי אפשר לקבוע שהם טקסטים אוטוביוגרפיים, אבל יש בהם אמירה על מצבו של סופר היידיש באמריקה אחרי השואה ועל יחסיו עם קוראיו. זאת אחת הסיבות שהסיפורים האלה עניינו אותי. עוד סיבה שהניעה אותי לחקור אותם היא מפני שמופיעה בהם דמות מספר שהיא לכאורה מומחית בסיפור סיפורים. רציתי לבדוק איך אפשר לאפיין דמות מספר כזה בכלל, ובפרט במקרה של בשביס, שנהג לחבר בין דמות סופר היידיש הראליסטית מאוד וקרובה לו מבחינה אוטוביוגרפית ובין יסודות על-טבעיים, שהיו נוכחים בטקסטים שלו עוד בתחילת דרכו. למי שרוצה לקרוא את אחד מהסיפורים האלה, אני בהחלט ממליצה על “די קאַפֿעטעריע” (הקפטריה), שתורגם לעברית לפני כמה שנים בידי מתן חרמוני.”

– ואיך זה להסתובב בעולם בתור חוקרת של שפה שלא מפסיקה לגסוס כבר אלף שנה (כדברי בשביס)…

“התגובות שאני מקבלת הן מאוד מתעניינות, ובעיקר מתפלאות, על כך שקיים חוג כזה בכלל, ועל כך שתרבות יידיש וספרות יידיש הן נושא למחקר אקדמי. בתור אישה צעירה זה לא נדיר שאנשים מסבירים לי על הדברים שבתחום התמחותי… ובכל זאת, אני מרגישה שבמקרה של יידיש זה קורה אפילו יותר בגלל הדימוי של יידיש בארץ ובעולם בתור שפה ותרבות לא רציניות, של איזה כמה בדיחות וביטויים שאפשר למצות בלי ללמוד לעומק. כבר היו לי שיחות עם אנשים שזאת הייתה הפעם הראשונה ששמעו על כך שנכתבה ספרות ביידיש, וששלום עליכם לא כתב במקור בעברית. פעם אחת מישהו אפילו התעקש להסביר לי שיידיש נכחדה לגמרי, ולא ייתכן שנשארו עוד דוברים…

“זה מצער מאוד, ואני מקווה שאני ושאר בוגרי התכנית הצעירים נוכל להשפיע על השיח כך שיהיה ברור שתרבות היידיש מילאה תפקיד מרכזי בתרבות היהודית בעבר, ושהיא רלוונטית גם היום. אחד הדברים שאני מנסה לעשות בתוך האקדמיה הוא להפנות חוקרים של יהדות מזרח אירופה או של ספרות עברית לאינדקס עיתונות יידיש מתוך הבנה שאי אפשר לחקור את הנושאים האלה בלי להתייחס לשפת התרבות של רוב יהודי מזרח אירופה לפני השואה.”

– נו, און ווײַטער?

“אני אוהבת ללמוד, לחקור ולכתוב, אבל אני עוד לא בטוחה במאה אחוז שאעשה דוקטורט, תלוי בנסיבות החיים החוץ-אקדמיים. אם כן, אני אשמח להמשיך בתחום של ספרות פופולרית, אולי לחקור ספרות “שונד” מזווית כלשהי, או אולי לשלב איכשהו את הידע שלי בגרמנית ולערוך מחקר השוואתי או מחקר על השפעות של ספרות גרמנית על ספרות יידיש. הייתי רוצה גם לתרגם ספרות יידיש לעברית, כחלק מהמאמץ שלי לעשות דברים שרלוונטיים גם לציבור שמחוץ לאקדמיה, ולהנכיח את תרבות יידיש בתרבות הישראלית העכשווית.”