Milim_Master1

לקסיקון משפחתי

על הספר “מילים במקום מילים” מאת רחל שליטא, הוצאת ידיעות ספרים, 2023

“זה הרגע שבו אני מחליטה ללמוד יידיש. השפה שאני מאמינה שהיא שפת האם האמיתית שלי. הם כבר לא ילַמדו אותי, הם כבר אפילו לא יֵדעו שאני לומדת. אני יכולה לשמוע את ההתנגדות שלהם, עזבי, מה את צריכה את זה, ואני עונה, אני צריכה. אני צריכה ללמוד את שפת האם שלי.” (עמ’ 229)

רחל שליטא (תלמידה-חברה בבית שלום עליכם) מזמינה את הקוראות לשוטט בין שבילי השיכון הישראלי צרוב השמש בשנות החמישים והשישים, שיכון שצמח מן החולות, שיכון ששורשיו נטועים כביכול בעתיד, שיכון שהכול גלוי בו לכאורה, ממש כמו הבתים הלבנים הקטנים והפשוטים והשטחים מגודלי הקוצים שבשוליו, המצפים לבניינים שעוד יבואו, אבל למעשה רב בו הסמוי על הגלוי. כל אחת מהמשפחות הממלאות את דירותיו היא גרעין של עולם שאבד. בעברית בהירה וקולחת מנסחת שליטא את מה שהוא כפי הנראה חוויית החיים של רבות מתלמידות בית שלום עליכם, וצוללת באומץ אל התהום הפעורה שבין העברית והיידיש, בין דור הצברים והוריהם שעלו לארץ מן הגולה, בין המספרת הבוגרת וזיכרונותיה של הילדה שהיתה.

הספר המתקדם לאטו משנות החיים המוקדמות אל העבר הקרוב, מורכב מפסיפס של אנקדוטות, סיפורים יומיומיים, דרמות קטנות של משפחה מהמעמד הבינוני, חוויות ילדות שנדמה כי כל אדם יכול להזדהות איתן, פרקים קצרים והדוקים הכתובים בזמן הווה המדגיש ביתר שאת את העובדה שבזמן התרחשותם הם ממלאים את חיי הגיבורה מקצה לקצה, וגם פגישות ראשונות עם צדם האפל של החיים, עם המוות ועם השיגעון. אלא שקול הילדה השולט בסיפור מתעתע, תמים כביכול, אך טומן בחובו מבע משולב של המספרת הבוגרת המשוחחת עם קוראותיה מעל לראשה של הילדה. בלב הספר מונח הניסיון של המספרת, כילדה וכאשה בוגרת, לפענח את העולם האבוד והזר של הוריה המהגרים, המיוצג יותר מכול באמצעות היידיש ותיבת המכתבים והתמונות צופנת הסוד השוכנת בקרקעית הארון. מכתב אחד שתקרא המספרת לאחר שתלמד לבסוף יידיש יעניק פשר למתחים משפחתיים לא פתורים המשתרעים על פני עשרות שנים. אך גם המכתב המטלטל (שאותו תקראו בעצמכן ברומן) בה בשעה שהוא מספק חלק מהמתח הנחוץ לרומן, אינו עיקרו של הספר. זהו רומן על טראומת ההגירה, על הפער הבלתי נסבל בין הדורות, ועל חוסר היכולת להיות המשך של תרבות בת אלף שנים בנופיה של ארץ חדשה.

הוריה של המספרת אינם נציגיה הטיפוסיים של העולים החדשים בספרות העברית. אנחנו רגילים מזה עשרות שנים לשני ארכיטיפים שכיחים. האחד הוא זה של החלוצים העבריים המותירים מאחוריהם את העולם הישן, בזים לשטעטל, ליידיש ולתרבותה, מתעבים את אירופה, בונים ונבנים במולדת הישנה-חדשה. השני הוא דמות ניצול השואה, העולה שהתמהמה, ששרד בקושי, ולמרות שגופו הגיע אל חוף מבטחים, נפשו לעולם לא תזכה למנוחה. זכרונות הגולה טבועים בו והוא מוסיף לגלם במרחב הישראלי את המודחק ששב לבעת את הנורמליות הצברית. הוריה של המספרת עלו לארץ מבעוד מועד, אנשים משכילים, בוגרי סמינר למורים בווילנה, דוברי עברית רהוטה ויידיש משובחת, אוהבי תרבות ובקיאים בהליכות העולם. אנשים שבתוך הטרגדיות הבלתי נתפשות של המאה העשרים, שפר עליהם גורלם. הם רחוקים משנאת הגלות, זוכרים היטב את כור מחצבתם, מציגים מודל של תרבות יהודית חילונית עשירה שאינה מתנצלת, מכילים את המעבר בין מזרח אירופה למזרח התיכון באופן הרמוני ככל האפשר. ובכל זאת הם אינם מדברים עם בתם יידיש. שפתם העשירה נותרת ארץ לא-נודעת לבת הדור הבא. המספרת הבוגרת מנסה להבין את המניע, סבורה שאמה ביקשה לשמר כך את זכרה של וילנה האהובה בטהרתו, להגן על העיר שבה חוותה את שנותיה היפות מהשפעות האירועים שבאו לאחר מכן. טראומת ההגירה והאובדן בשואה מטלטלים גם את עולמם של המהגרים המצוידים בכלים הטובים ביותר (באופן יחסי) כדי להינטע בארץ החדשה. ומה עלה בגורלם של אלה שנקודת המוצא שלהם היתה טובה פחות?

יותר מכול נדמה כי הרומן הוא שיר אהבה של המספרת להוריה, אנשים שגם הזוגיות שלהם לא היתה פטורה ממתחים, מאהבה לא סימטרית, מכאב החמצה. תחומי העניין שלהם מהווים מטפורה להבדלי האופי ביניהם – האב אוהב מוזיקה, משתוקק אל האמנות המופשטת ביותר, האם מעריצה את התיאטרון, חיה את הדרמה של החיים עצמם. האנשים האלה, היפים והאנושיים, מחזיקים בעשר אצבעות את התא המשפחתי שבו גדלה המספרת, מוחלים על כבודם, משלימים עם הפגום, מסרבים לוותר, מבקשים למרות הכול לגונן על הילדה מזיכרון העבר המכאיב. ובתוך התא המשפחתי הזה, בפער שבין היידיש המושכחת לעברית המצוחצחת צומחת שפה פרטית, לקסיקון משפחתי, מילים שאינן קיימות בשום שפה מלבד זו של המשפחה המסוימת הזה. מילים מומצאות אלה שהמספרת מפזרת לאורכו של הרומן, כמין סימני דרך או קוד סודי ההולך ומתפענח, מבצרות את התא המשפחתי שמצליח להחזיק מעמד בטראומת ההגירה, בעין הסערה של המעבר בין השפות, הנופים והתרבויות.

ולמרות הכול, שב המודחק ומופיע, ורחל שליטא לא מוותרת וטווה בספרה חוט מחבר נוסף בין העולם שאבד להווה הישראלי.

“אמא ואבא האמינו שמה שלא יודעים לא כואב. הם לא ידעו שכבר אז, בגיל שבע או שמונה, הבנתי שכל הילדים המצוירים בספר היידיש הם ילדים מתים ושכבר אז רציתי לחבק אותם ולהחיות אותם. אבל המבצע הגדול של חייהם – להסתיר ממני את העולם ההוא – לא הוכתר בהצלחה. אני לא שיתפתי פעולה, ואחרי מותם עוד הרחקתי לכת ולמדתי את השפה שלהם. האמנתי שזאת שפת האם האמיתית שלי.” (עמ’ 235)

 

יעד בירן

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp

כתבות נוספות

“אני מתפלל עיתון יהודי בתחתית”

משורר יידיש נוסע ברכבת התחתית של ניו יורק בשנת 1946. בניו יורק גרו אז כשני מיליון יהודים ותרבות יידיש פרחה. המשורר הנוסע ברכבת התחתית, בפרהסיה האולטימטיבית של ניו יורק, נפגש שם פנים אל פנים עם וואספ מבוסם היושב ממש לצדו.

קרא עוד »