מפגש הזיגמונדים והיידישיסטים

“צי האָט זיגמונד פֿרויד גערעדט יידיש?” – ערב תרבות יידיש בקפה זיגמונד, ירושלים (11.2.2016)

בחוץ קור ירושלמי של חודש פברואר, אבל בתוך הקפה הקטנטן שבצומת הרחובות עזה והאר”י, בלב ירושלים הישנה – תה, בירה ועראק, ומפגש אינטימי כמעט של אוהבי יידיש, עם מוזיקה וספרות ושיחות אל תוך הלילה. יוזם הערב הוא הסופר והמלחין יובל יבנה. “את קפה זיגמונד אני מכיר זוכר עוד מגלגולו הקודם, כשהיה הקיוסק של אמא של אלברט סוויסה ונשא את השם ‘מפגש הצופים והזיגמונדים’,” הוא מספר, “את הרומן של אלברט ‘עקוד’, קראתי ואהבתי מאוד כבר לפני שנים, ואת אלברט עצמו אני מכיר מישיבות בקפה מזה כעשור. העניין העצום שלו בתרבות ובאמנות, והנכונות המופלאה שלו לתת בית לכל פעילות בתחום זה הפכה את הקפה למועמד אידאלי לערב שכזה.” ואכן יש ערבים בעיר המטורפת הזאת שבהם נזכר אדם מדוע כדאי לחיות בה למרות כל בעיותיה.

“רק נקודה זעירה בהולה, מתגלגלת ברחובות”

יובל יבנה נולד בירושלים ב-1964 וגר בה גם כיום. הוא כותב כתיבה יוצרת, לדבריו, מאז שלמד לכתוב, ומנגן בגיטרה מגיל שש עשרה. הוא הוציא עד כה שלושה קבצי סיפורים קצרים ורומן אחד, שראה אור במסגרת הוצאת “כהל” שאותה הקים ביחד עם חברים נוספים. כשהתחיל לנגן, התחיל גם להלחין, את שיריו שלו ומאוחר יותר שירי משוררים. בעשור הקודם היה חבר בקבוצת “כתובת” הירושלמית (כסופר יחיד בין משוררים), שהפעילה את “מקום לשירה”. הוא חבר בלהקת “המשפחה”, ואף הלחין את רוב שיריה בשלושת האלבומים שהוציאה עד כה, רובם משירים משוררים.

בערב שהתקיים בקפה זיגמונד ניגן יחד עם הגיטריסט יובל ליבליך והצ’לן דניאל אסתרין מלחניו לשירי גלאטשטיין – “טירטלטויבן” ו-“1919”, ולשירו של סוצקבר “יידיש”. שיתוף הפעולה המוזיקלי עם ליבליך התחיל כבר בימי בית הספר התיכון, לפני למעלה משלושים שנה. ליבליך חבר גם הוא בלהקת “המשפחה”, והוא שותף ביחד עם הצייר מיכאל קובנר, ועם יבנה להקמת הוצאת כהל. דניאל אסתרין מופיע ביחד עם יבנה במופע משירי ט. כרמי, ומשם שיתוף הפעולה.

את תולדות החיבור שלו ליידיש, משחזר יבנה כך: “ליידיש נחשפתי לראשונה כילד, דרך המלים שבהן השתמשה סבתא שלי במטבח וסבא שלי – בעבודתו כטייח. לחתונת הזהב שלהם כתבתי להם סיפור קצר בנוסח עגנון המשלב בתוכו את אוצר המלים הזה… ספרות יידיש שנחשפתי אליה בנעורי היתה בעיקר סיפורי הילדים של שלום עליכם והשירים של איציק מאנגר. את שירי המגילה אני זוכר מהגרסה שלהם בכיכובו של אברהם מור שהוקרנה בטלוויזיה. בשנת 1996 חייתי בפילדלפיה עם בת זוגי ג’סיקה. היא חובבת יידיש, ויחד איתה הלכתי לסופשבוע של ה”אַרבעטער רינג”, שהתקיים באיזו אוניברסיטה במדינת ניו יורק. זו היתה חוויה חזקה מכמה בחינות. קודם כל, המפגש עם ההתעניינות של צעירים ביידיש והניסיון להחיות אותה. זה היה מרתק (וגם קצת מגוחך) לראות את החבר’ה שארגנו את סוף השבוע מסתובבים ברחבי הקמפוס ומחלקים הוראות ביידיש במכשירי הקשר כמו: “צריך להביא מיחם לכיתה 2.” מי שיכול דיבר רק יידיש כל סוף השבוע. בעקבות החוויה כתבתי סיפור בשם “מאַמע-לשון” שנכלל בקובץ הסיפורים שלי “סיפורים אמריקאים”. גיבורת הסיפור היא צעירה אמריקאית המגיעה לסוף השבוע עם הרבה ספקות וציניות לגבי אפשרות התחיה של היידיש, אבל בכל זאת חווה שם איזו חוויה של תחיה, ולו רגעית.”

– ואיך הגעת להלחנת שיריהם של יעקב גלאטשטיין ואברהם סוצקבר?

– “את יצירתו של גלאטשטיין גיליתי לפני כמה שנים והתאהבתי בה מיד. יש משהו בעמדה של גלאטשטיין, הן כסופר והן כמשורר, שאני מאוד אוהב – מיקום מאוד מדויק בין אירוניה לרגש, בין הומור לאפיפניה. עד כה הלחנתי שבעה משיריו. את שירתו של סוצקבר הכרתי רק לאחרונה, מקריאת תרגומיו של בני מר בספר “חרוזים שחורים”. זו עדיין איננה מערכת היחסים שיש לי עם שירי גלאטשטיין, אבל הלחנתי בינתיים שניים משיריו ואני לומד לאהוב אותו יותר עם הזמן. החלום הוא להוציא אלבום של לחנים לשירי שני המשוררים האלה.”

“אבלע את לשוני אשר שקעה והדורות יעורו בשאגה”

במהלך הערב הרצה איש הקולנוע יעקב פרידלנד על ראשיתו של התאטרון היידי בניו יורק ועל ההיבט הרליגיוזי בחוויית התאטרון היהודי של חלק מהשחקנים הגדולים. יעד בירן קרא תרגום לסיפור קצר של הסופרת הירושלמית ריקודה פוטש, אשר יכלל באסופת סיפורי יידיש ישראליים העתידה לראות אור בקרוב. בעל בית הקפה, אלברט סויסה, סיפר על הקשר שלו עם תרבות יידיש. סויסה המזוהה עם המאבק המזרחי בישראל אינו מתפתה לרטוריקה השכיחה, המציבה את תרבות היידיש כאויבתה של התרבות היהודית המזרחית. עולמות אלה אינם סותרים זה את זה, אלא מצטרפים לתמונה רחבה של תרבות יהודית שהושכחה. כשלמד משחק בפריז גילה גם את השפעתו של תאטרון יידיש על יוצרים חשובים בעולם התאטרון האירופי. ביחד עם בני כיתתו שהגיעו מארצות שונות ומגוונות, העלה מחזה רב-לשוני. סויסה שיחק בו בעברית, בערבית וגם ביידיש, ולכבוד הערב בקפה זיגמונד התאמץ לשחזר את ראשיתו של המונולוג שנשא שם בשם “דער קליינער דיקטאַטאָר”. הנה הוא כאן: “ווען מיר זענען געווען קינדער, איז ער געווען דער משה גרויס. און הײַנט, איז ער שוין אַרײַן אין דער היסטאָריע פֿון שפּילזאַכן ווי דער קליינער דיקטאַטאָר. צו זײַן געבורסטאָג האָב איך אים געבראַכט אַ מתנה. דאָ, אין מיין קעשענע… האָב איך אים געבראכט אַ צוקערקע? האָב איך אים געבראכט אַ ליאַלקע? קומט און זעט! איין, צוויי, דרייַ… אוי וויי זמיר! דאָס איז דאָך אַ רעוואָלווער!”

בקהל היו גם יוצאי העולם החרדי, שיידיש היא שפת אמם, והקשר שלהם לשפה הוא סיפור בפני עצמו. גם אחרי שהסתיימה התכנית הרשמית של הערב, קפה זיגמונד המשיך להיות עוד שעה ארוכה מקום מפגש ירושלמי חי לתרבות יידיש. שירי יידיש התנגנו ברמקולים, בדיחות סופרו ביידיש ירושלמית, ויחד עם שוטים של עראק נפתחו גם הלבבות. סויסה הוסיף וסיפר על המפגש שלו עם תרבות יידיש, והדברים מובאים כאן באדיבותו, כפי שהעלה אותם על הכתב לאחר מכן.

“כמעט בכל פעם שאני מספר על חיבתי הגדולה לשפת היידיש ולתרבותה, אני נתקל בשאלה הצפויה: בעצם, מה לך וליידיש? מלבד הקנטור הגלוי שבשאלה – מה ל”סויסה” וליידיש, הדבר שתמיד עורר את תשומת לבי היה התרעומת החבויה בשאלה. כאילו שאלו: מה לעזאזל כל הקטע הזה עם היידיש עוד פעם? כמו הפנימו באמת ובתמים את התדמית המיושנת והגלותית שהאידאולוגיה הציונית הצליחה למרבה הצער להדביק ליידיש.

גדלתי כילד בשכונת העולים “עיר גנים”. בשכונה גרו בעיקר עולים חדשים מרוקאים ומזרחים אחרים – פרסים, בוכרים, עירקים ועוד. ובכל זאת בלטו בשכונה מיעוט של עולים אשכנזים. הם לא דמו לאשכנזים שהכרתי בשכונת “בית וגן”, שבה למדתי. היה בהם מין ניגוד מוזר בין שונותם הבולטת, להיותם מעין בריות “שקופות”, צלליות, בריות שכאילו עשו הכל על מנת להיות בלתי נראים. תמיד נראו עצובים ומכונסים בעצמם, לא חמורי סבר ומתנשאים, להיפך, הם היו מסבירי פנים, רק קצת עצובים מדי בשבילנו המזרחים, וגם קצת בודדים או אולי מבודדים. הם לא הקפידו לדבר עברית ביניהם ומבטאם היידי היה בולט. ניתן היה לחוש בנינוחות ובפמיליאריות שבה דיברו בשפתם שפגשו זה את זה בקרן רחוב, ממש כמו אצל הזקנים המרוקאים. חלקם נראו ממש כמו יהודים מהשטעטל, אחרים נראו בעיני אנשי השכונה כגויים גמורים. כולם הכירו אותם היטב. אני זוכר את פריש הקצב, את סוניה בעלת המכולת, את רומנו ופרידה מוכרי הסופגניות והתפוחים בסוכר אדום, את הרב וייספיש ואת הרשקו מוכר כרטיסיות האוטובוס.

הרשקו הזקן, איש כבד וגדול מאוד, חמוש בשלייקס נצחיים ובעל תיק עור “אגדי”, גר לו עם אשתו בדירה קטנה במרחק בלוקים אחדים מהבלוקים שלנו. כשאבי היה מכריז שצריך ללכת ל”מר הרשקו” (האשכנזים היו תמיד “מר” או “גברת”), הייתי תמיד מתנדב מיד למשימה. משום שפעם אחת כשהלכתי לשם בשעת בוקר מוקדמת, ראיתי שהשולחן ערוך למופת. לאחר שמכר לי את הכרטיסיות, פקד עלי פתאום לשבת. עמדתי המום ולא הבנתי, והוא נגש לצד השולחן, הצביע על הכיסא ופקד קצרות: “אתה, שב פה!” הרשקו הגיש לי שוקו חם וסמיך, ופרוסת לחם קימל מרוחה בחמאה או בריבה. אמנם לא היה בימים ההם רעב אמתי, אבל בהחלט היה רעב כללי, מדוד וקבוע ל”משהו טעים”, ואני טרפתי מיד את כל מה שהגיש לי. ממרחק השנים אני חושב שהרשקו לא נחרט בזכרוני כמישהו נחמד במיוחד. הוא לא ניסה לתקשר איתי בחביבות או ברכות כפי שעושים עם ילדים. פשוט פקד עלי לאכול וכשסיימתי זירז אותי ללכת לבית הספר. הוא קלט ככל הנראה את הרעב שבמבטי על השולחן הערוך, וגם אם היה זה רעב סתמי ולא נורא של ילד, הוא לא יכול לעמוד בו.”

צייד הסיפורים מקריית יובל

אלברט סויסה מוסיף ומספר: “כשהייתי בן חמש עשרה עברנו לגור בקריית יובל. גם שם היה רוב של מזרחים אבל היו יותר אשכנזים ודוברי יידיש מאשר בעיר גנים. בקומת הקרקע של השיכון שבו גרנו, התגורר איש קטן ונמרץ שכונה “הקיבוצניק”, (שם נרדף ל”שמוצניק”, שהיה כינוי גנאי נורא בפינו מבלי שנדע למה.) הוא היה איש עדין בעל עיניים עירניות, חייכן ומשעשע, אוהב שיחה ונחמד באופן בלתי רגיל. היה לו גם הרגל משונה: הוא נהג לעשות “שפּאַצירן”, טיול קצר, כמה פעמים ביום, ולעיתים היה נתקע במשך שעה ארוכה בקרן רחוב ומסתכל. הייתי נתקל בו לעיתים תכופות, ופעם אחת העזתי לשאול אותו למה הוא תמיד תקוע פה כמו תמרור מצחיק.

“אני צד סיפורים,” ענה לי מיד.

“צד סיפורים?!” התפלאתי. הצומת השומם שתחנת דלק מזוהמת חלשה עליו היה משעמם להפליא בשעת בוקר מוכת שמש זו.

“כן!” ענה בהתלהבות, “אני רואה אוטובוס עובר וטוסטוס רודף אחריו מתחת לאגזוז, ואז סוס ועגלה חוסמים את הדרך כי אשה עם שמשייה ע-נ-ק-י-ת עולה בצעדי בלט לעגלה ו…” לשם חינוך הוסיף גם: “אני כותב ביידיש. כשאני חוזר הביתה מה”שפּאַצירן” אני כותב במחברת את מה שצדתי, מישהו מתרגם את זה לעברית ומפרסם בספר, ולפעמים אני יכול ללכת עם זה למכולת…”

זה היה יוסל בירשטיין, הסופר היידי הישראלי מקיבוץ גבת. הקשר המקוטע שלי איתו נמשך עוד שנים אחדות, עד שהוצאתי את ספרי “עקוד”, ובירשטיין פרש עלי את חסותו והיינו מקיימים מפגשי ספרות משותפים במסגרת “תרבות לעם”.”

נקווה שסיפורים כאלה ימשיכו לרקוד ברחובות ירושלים ובבתי הקפה שלה, ושיידיש תמשיך לשמש בה כנקודת מוצא לדיאלוג וליצירה.

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp

כתבות נוספות