קריאה בשיר אחד של יעקב גלאטשטיין

משורר יידיש נוסע ברכבת התחתית של ניו יורק בשנת 1946. השנה מתוארכת בגוף השיר כי הדובר מספר שהוא יושב בקרון הרכבת וקורא עיתון יידיש, שבו הוא נתקל גם בחדשות על הפוגרום שהתרחש בעיירה הפולנית קיילצה בארבעה ביולי (!) 1946. נרצחו שם עשרות יהודים משארית הפליטה ששבו אל העיירה אחרי השואה. בניו יורק גרו אז כשני מיליון יהודים ותרבות יידיש פרחה. יהודי אמריקה כבר ידעו היטב מה עלה בגורל אחיהם באירופה בזמן המלחמה, אך האסון הנורא הדגיש גם את גורלם הטוב של יהודי אמריקה. המשורר הנוסע ברכבת התחתית, בפרהסיה האולטימטיבית של ניו יורק, נפגש שם פנים אל פנים עם וואספ מבוסם היושב ממש לצדו. אחרותו של היהודי אמנם אינה טבועה בצבע עורו או במגדרו הניכרים ממבט ראשון, והגוי הזה אפילו לא נטפל לאפו של היהודי, הוא לא גוי מהסוג הזה. ובכל זאת היהודי מסומן. למעשה היהודי מסמן את עצמו במו ידיו ברכבת התחתית – הוא קורא עיתון יידיש ברשות הרבים. “מדוע שלא תקרא עיתון באמריקאית?” יורד הגוי לחייו של היהודי וריח נינוח של אלכוהול נודף ממנו, אז הרי היה נטמע בכור ההיתוך ואולי אפילו משתלב במעמד הפריווליגי: “בי א מן, ריד אמריקן.” אבל הדובר בשיר אינו יכול להיפרד מהעיתון שלו. הוא אמנם יהודי חילוני. הוא לא נאחז בספר קודש ומוסר את נפשו על קידוש השם, אבל הוא כן נצמד לעיתון. זוהי התגלמותו של העיתון כמוסד מודרני מרכזי הבונה את הקהילה המדומיינת, כפי שתיאר זאת בנדיקט אנדרסון בספרו המפורסם על הלאומיות. הקריאה בעיתון היא חוויית היחד של הקהילה הלאומית, גם כאשר מרחקים עצומים מפרידים בין בני העם. היהודי החילוני נחשף בעיתון שהוא קורא לחדשות נוראות מהעולם היהודי, בזמן שלשכנו הגוי יש הפריווילגיה ללחוך מידע בחלקים הנעימים יותר של העיתון, בפוליטיקה המקומית ובספורט. מבטו הנוקב של הגוי “שורף את האותיות היהודיות,” ולמרות שהגוי מבטיח שהוא סובלני ולא יכה אותו חלילה, בכל זאת מוצא את עצמו הדובר עם אותיותיו, במה שהוא מכנה בשיר “אינקוויזיציה של התחתית.” המבט של הלבן הפריווילגי דוחק בדובר היהודי להצדיק את מקומו בעולם. הדובר תובע את זכותו לקרוא יידיש ברשות הרבים מפני ש:

“אני לא קורא, גוי אהוב,

אני מתפלל כך.

נושא תפילות, קינות.

בעיבורו של השאון, של המולת התחתית,

אני מתפלל מתוך הסידור היומי שלי.

ברצון הייתי מתחלף איתך,

בכאילו תענוג הזה.

בדוחק הבוקר

והיתוך הגופים,

אני מוכרח לרוות ולהתערסל

בחדשות מקילצה.

חדשות היהודים הן לי טקס יומי.”

בלב העיר הגדולה היהודי מתפלל לאל חברתי בנוסח דורקהיים, מבצע פרפורמנס של זהות קהילתית בציבור. הדובר נאחז בדת למרות שהוא יהודי חילוני מובהק, מפני שלחופש הדת יש מעמד מיוחד באמריקה, ובשמו אפשר להצדיק אורח חיים של מיעוט בתוך כור ההיתוך האמריקאי, מדינה שנוסדה בידי מהגרים שנמלטו מרדיפות דת. הדובר מזכיר אגב כך גם את פסל החירות, ומצטט משירה של אמה לזרוס היהודיה החרות בבסיסו – אמריקה היא מקלט בטוח לכל נדכאי העולם:

“לא תגזול ממני חלילה

את חופש האמונה.

זכור, הַפֶּסֶל.

בואו אלי, כולכם.

מילים לוהטות, עם עוצמה נבואית.

יד מושטת לנוודים וללאים,

דרישת שלום חמה –

 

מאת היהודיה לזרוס אמה,

הוא קוטע את דברי.

הו, הוא יודע, הוא לא כזה שיכור,

העיקר, הוא מתכוון לומר,

שאנחנו אלמנט זר,

כמה שלא נתבשל,

מריחים, מזהים.

מזהים ומריחים,

הוא מדגיש את המילים ומתענג.

הוא פורץ בצחוק והפנים המפונקות

נטבעות בסומק עמוק.”

הגוי אינו טיפש. הוא מכיר את הציטוט מפסל החירות, הוא לא אנטישמי מהסוג הישן ולא גזען, ובכל זאת הוא תוהה מדוע היהודים נשארים באמריקה אלמנט זר שאפשר לזהות בקלות, שאפשר להריח, מדוע המשורר ממשיך לקרוא יידיש (וגם לכתוב ביידיש.) אז מנסח הדובר את ההבדל בין לבן ל”כמעט לבן ובכל זאת לא מכאן” (בתרגום חופשי לביטוי שטבע הומי באבא.) לגוי יש דרכון בינלאומי המאפשר לו להיות חלק מכל חברה.

“אתה יכול להקיף את העולם בידיך.

אתה יכול להשתייך לשמאל.

לארגון ימני,

ואף אחד לא יאשים אותך.

לא בשוק שחור,

לא באינפלציה.

אבל אני עם כל דרכונַי,

חסר מעמד.

אני יושב ורועד,

מפני כל סערה כלכלית.

האזרחות שלי תלויה ברצונך הטוב.

אני מסתכל לך בעיניים

האם אתה רעב או שבע.

אתה שיכור קלות,

או עומד להתפרץ?

אני מסתכל לך תמיד בלוע.”

כמי ששייך לרוב הוא רשאי לאמץ לעצמו גם דעות ייחודיות, להיות בימין או בשמאל, להיות כזה או אחר, אין סכנה שיהפוך לשעיר לעזאזל מפני שהוא נתפש כאדם פרטי. היהודי לעומתו צריך להיזהר כל הזמן שלא יהפוך לתרנגול כפרות. מעל ראשו של היהודי תלויה דרך קבע חרב דמוקלס. הדיכוי של המיעוט מופיע דרך הפגנת הפכפכותו של הסדר החברתי, וההיאחזות בעמודי החדשות היא אפוא אינסטינקט הישרדות. זאת ועוד, באופן פרדוקסלי אחת ההאשמות הפופולרית נגד היהודי היתה (ועודנה) אופיו הקוסמופוליטי ונטול השורשים, כלומר הוא נעשה מיעוט גם בשל העובדה שהוא מבקש להיות אזרח העולם: “היתה פעם אגדה על היהודי הבינלאומי, ושרפו את המעשייה הזו לאפר.”

בשיאו של נאום ההגנה שוזר המשורר אל תוך יחסי רוב ומיעוט גם ניתוח תיאולוגי של ההבדל בין האל הנוצרי לאל היהודי:

“אשריך שיש לך כזה אל אישי,

אל פרטי,

אל המשגיח על חטאיך,

על אשתך וילדיך,

על ביתך הצנוע.

אבל לי יש מין אל לאומי.

אלוהי אברהם, יצחק ויעקב שלי,

הוא לא מתעסק רק איתי.

הוא אלוהי העם שלי.

בזעם קדוש הוא יכול

להתלקח פתאום.

ולשרוף לא פחות מששה מיליון.”

החוויה הדתית של הרוב מאפשרת ליחיד להיות יחיד, לנהל מערכת יחסים פרטית עם אלוהיו, לבקש בקשות עבור משפחתו, להישפט רק על חטאיו שלו. החוויה הדתית של היהודי לעומת זאת עוברת דרך הפריזמה הלאומית. בן המיעוט אינו נידון כאינדיבידואל אלא כקולקטיב. שני האלים המחולנים המוצבים זה כנגד זה כייצוגים של החברה האנושית הם אלי הרוב והמיעוט. תודעת השייכות לעם היהודי היא גם תודעת אל שיכול להשמיד בחרון אפו שליש מבני עמו. יחד עם זאת טוען הדובר כי “לעומתו, אלוהיך הסולח אינו אלא תרפים.” אולי מפני שאל שאינו עוסק בגורל של חברות ותרבויות הוא אל נרפה ובורגני, אליל בית ותו לא.

השכן הגוי יוצא מהקרון ומשאיר סביב המשורר “מוקד בוער” מטפורי, כי באינקוויזיציה כמו באינקוויזיציה. ובכל זאת הדובר בשיר הוא יהודי אמריקאי המאמין באידיאל האמריקאי, באמריקה כפי שהיא צריכה להיות – ארץ חופשית שבה כולם שווים, כיחידים וכקהילות. במכתב האחרון ששלחו הוריו לפני המלחמה מהבית הישן, הם שאלו אותו: “כמה זמן נמשכת הנסיעה לאמריקה?” ושאלתם ממשיכה להדהד בתודעתו. המשורר יודע כי כדי להגיע לאמריקה באמת, יש להמשיך לנסוע עוד זמן רב:

“אני נוסע הלאה והלאה,

אני חייב למצוא באיזשהו מקום אמריקה יפה יותר,

טובה יותר.

אני מתפלל בתחתית עיתון יהודי

ומסיים שמונה עשרה.”

באמריקה העתידית יוכל יהודי לקרוא עיתון יידיש גם בלי להתפלל אותו, בלי שהסימן המייחד אותו יעמיד אותו בסכנה, יברא את אלוהיו ויגדיר את מהותו. ביום ההוא יתקיימו המילים מסופה של תפילת שמונה עשרה: עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ועל כל יושבי תבל.

יעד בירן

השיר “כ’דאַוון אַ ייִדיש בלאַט אין סאָבוויי” ראה אור בספרו של יעקב גלאטשטיין “שטראַלנדיקע ייִדן” (ניו יורק, 1946). תרגום שלו לעברית מאת מחבר רשימה זו פורסם באסופת תרגומים לשירי המשורר “עולם חצוף וחשמלי” (עורך: בני מר, הקיבוץ המאוחד והו!, 2023)