פגישה עם משורר

בְּלַהַט הַיְּצִירָה מוֹפִיעַ בַּחֲטָף
אוֹרֵחַ, מְשוֹרֵר בְּיִידִיש בַּעַל שֵם.
“מַזָּל טוֹב”, הוּא אוֹמֵר. “כָּתַבְתִּי אֶפִּיטָף,
וְדַוְקָא פֹּה בְּתֵל אָבִיב, שֶיֵּרָשֵם
עַל מַצַּבְתִּי אַחְרֵי מֵאָה עֶשְרִים שָנָה.
אֲבָל עוֹרֵךְ הַדִּין שֶלִּי עוֹמֵד בִּמְרִי:
אִם שָם אַתָּה רוֹצֶה לָנוּחַ נְכוֹנָה,
עָלֶיךָ לְנַגֵּן פֹּה בְּכִנּוֹר עִבְרִי.
הִַצּילוּ! גַּם כְּמֵת הֲרֵינִי מְקֻלָּל.
כִּי אִם יָבוֹא, נַנִּיחַ, מֵאַרְצוֹת הַבְּרִית
קוֹרֵא שֶלִּי, הוּא לֹא יִמְצָא אוֹתי בִּכְלָל,
כְּדֵי לָשִים לִי זֵר פּרָחִים, מֵרֹב עִבְרִית!
עֲזֹר לִי, כִּי הָרֹאש כְּבָר מִתְפּוֹצֵץ!”
אֲנִי עוֹנֶה לוֹ: כְּדֵי שֶלֹא תִהְיֶה טָעוּת,
הִגִּיע זְמַן לִזְכֹּר, צָרִיך לָצֵאת חוֹצֵץ:
לִמְשוֹרֵר בְּיִידִיש כְּבָר אָסוּר לָמוּת!
(מיידיש: בני מר)

המחווה לציון מאה שנה להולדתו של משורר היידיש אברהם סוצקבר (2010-1913), שהתקיימה בשבועות בפסטיבל המשוררים במטולה, נפתחה באופן סמלי וציורי בשיר “שניי אויפן חרמון” (שלג על החרמון). שלג אמנם כבר כמעט לא נשאר על פסגת החרמון שמול מטולה, אבל התמונה הזאת מסמלת יותר מכל את המפגש של סוצקבר עם נופי הארץ: הוא מבקש בשיר להביא שלג מווילנה עירו, “כי בלעדיו יהיה קר בארץ הלוהטת”. המחווה ביקשה להאיר את הצד הפחות מוכר ביצירתו של סוצקבר, הנודע כמשורר של וילנה ושל השואה: את המפגש של שירתו ושירת יידיש בכלל עם המציאות הישראלית החדשה. זה גם עניינה של קבוצת “מענטש”, שאירגנה את המחווה במטולה. חוקר היידיש יעד בירן דיבר על שלושה שירים שכתב סוצקבר מיד עם הגיעו לארץ, ובהם עימת את הכאן והשם, את הישן והחדש. המפגש בין אלה בא לידי ביטוי מעשי בהשתתפותה של משוררת היידיש רבקה בסמן בן חיים, שנולדה אף היא בליטא (ב-1925). רבקה בסמן סיפרה באירוע החגיגי (בשיחה עם רועי גרינוולד) על היכרותה ארוכת השנים עם סוצקבר, מאז נפגשה אתו לראשונה בגטו וילנה. היא סיפרה שאז, ב-1941, סיפרה לו, למשורר הצעיר שכבר נודע לתהילה, כי היא כותבת שירה גם יידיש. “כתבי רק ביידיש”, הוא ענה לה, “ואל תישארי בדמעה”. בסמן קראה בהתרגשות (ונענתה בהתרגשות הקהל) שירים על סוצקבר, המשורר שהנחה את קבוצת צעירי היידיש (יונג יידיש) שהיא היתה מחברותיה בתחילת שנות החמישים. נוסף לכך השתתפו במחווה המחזאי מוטי אברבוך, שדיבר על מקורות ההשראה של סוצקבר, ומירה סוצקבר, בתו של המשורר.

שלוש שנים חלפו מאז לכתו של סוצקבר, בן 96 במותו, ונדמה שהעניין בשירתו הולך וגדל בעת הזאת. מעט אחרי האירוע במטולה, התקיים ב-20 ביוני בבית ביאליק בתל אביב ערב לציון 100 שנים להולדתו, בהשתתפות שחקנים, זמרים, משוררים וסופרים ביידיש ובעברית .

בחייו היה סוצקבר, מגדולי המשוררים שקבעו את מקום מושבם בישראל, מוכר רק למעטים בקרב דוברי העברית. שיריו תורגמו ל-30 שפות והוא זכה בפרסים, בהם פרס ישראל בשנת 1985, אבל תרגומיו לעברית – גם אם נעשו בידי טובי המשוררים והמתרגמים, כמו אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, אמיר גלבע, לאה גולדברג ובנימין הרשב – לא נכנסו אל הקאנון העברי מעולם.

ואולם, סוצקבר לא ויתר מעולם על היידיש. בשנת 2004, והוא בן 91, אמר בראיון ל”הארץ” : כשבאתי לארץ ישראל ראיתי שההתנגדות ליידיש חזקה, משוררים עברים לא רצו לגעת בשפה הזאת, אפילו הטובים שבהם. אני לא פחדתי מאף אחד; מהגויים לא פחדתי, שאפחד מהיהודים?”

אחרי מותו אמרה ל”הארץ” נכדתו, הדס קלדרון, כי “הוא היה שגריר השפה היידית. בשירו ‘יידיש’ כתב: ‘לא יעקרו את לשוני, ולא ישרפו את בגדי, גופי הוא השפה שלי’. זה היה משהו רוחני חזק”.

עם מותו אמר המשורר והמתרגם דורי מנור כי “גם כשעשו עבודה טובה בתרגומו, זה היה כישלון. הוא כתב בשפה שהיתה אולי אינטימית מדי, קרובה מדי, ובה בעת גם שפה יריבה לשפתם של המתרגמים. הוא חי כאן בינינו וכתב בשפה יהודית בתל אביב”.

מנור, שבצעירותו נתקל במשורר הקשיש ונפשותיהם נקשרו זו בזו, טוען כי מי שיתגבר על המכשולים יקבל תמורה עצומה, “הוא המשורר הגדול ביותר שהיה כאן, לפחות בחצי המאה האחרונה”. על היכרותו עם סוצקבר הוא מספר ברשימה “יש גונג דממה בבן-אדם”.

לפרקים נדמה שעושר שירתו של סוצקבר ממשיך ללכת קסם על רבים ממשוררי הדור הצעיר ומתרגמיו, ומי יודע, אולי העתיד צופן בחובו גילוי מחודש למשורר המת.