שירת בדולח בעידן של פלדה

אברהם סוצקבר, “חרוזים שחורים”, ערך ותרגם: בני מר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015

הספר “חרוזים שחורים” המכיל מבחר מיצירותיו של המשורר אברהם סוצקבר נוקט בתחבולת עריכה מרתקת. הוא מרכיב מתוך שלל שירים, סיפורים ושיחות של המשורר, מעין אוטוביוגרפיה שמעולם לא נכתבה. רבות מיצירותיו של סוצקבר עוסקות בין כה וכה באישי, וקורות חייו בשנים הדרמטיות של מלחמת העולם השניה חורגות ממילא מהממד האישי ונוגעות בלאומי ובאנושי. כך אנחנו מקבלים רצף כרונולוגי מעשה תשבץ, נפגשים עם נופי הולדתו של המשורר בסיביר, עם וילנה ואנשיה, עם זוועות הגטו והמאבק של הפרטיזנים, ועם נופי ארץ ישראל כפי שהם נראים מבעד לעיניו של משורר יידיש. הספר יכול אפוא להוות מבוא מצוין ליצירתו של סוצקבר, עבור מי שאינם מכירים עדיין את שיריו, כמו גם הזדמנות נפלאה לאוהבי המשורר, להתאהב בו מחדש.

טהרנים פואטיים עשויים להסתייג מהערבוב בין שירה טהורה לפרוזה ולשאר ירקות, אולם נדמה כי דווקא התמהיל המיוחד הזה מצליח לחשוף את הממד הפואטי בכתיבת הפרוזה של סוצקבר, כמו גם למקם את שירתו בתוך הקשר רחב יותר המוסיף עומק לשיריו. כך למשל מכיל הספר ארבע שיחות בעל פה שהוקלטו בספריה היהודית במונטריאול בשנות החמישים, והועלו לראשונה על הכתב ובעברית בספר זה (המעוניינים להאזין להן ביידיש יכולים לעשות זאת כאן.) השיחות פואטיות ורוויות במטאפורות ובהברקות, ומלבד המידע הרב שניתן לשאוב מהם על חייו של המשורר ועל וילנה עירו, קריאתן היא תענוג ספרותי בפני עצמו, דוגמה מובהקת למאמר חז”ל כי אפילו שיחתם של תלמידי חכמים צריכה לימוד.

כך למשל בהרצאה שכותרתה “יונג ווילנע” (עמ’ 63) מקדיש סוצקבר עמוד או שניים כדי ליצור דיוקן מבריק של כמה דמויות בולטות של משוררים וסופרים בני וילנה. ירושלים דליטא מצטיירת בפיו כמקום רב קסם, כמעט “מקונדו” מארקֶסית, שככל שהיתה קטנה כן היו אנשיה מיוחדים וחד-פעמיים, ויש באגדות על אודותיהם די כדי למלא פולקלור של עם שלם.

הספר מחולק לשלושה פרקים. האמצעי שבהם מכיל כמה מיצירות המופת המוכרות יותר של סוצקבר אשר נכתבו בלב המאפליה, כגון: “עגלת הנעליים”, “המורה מירה” ו”לוחות העופרת של דפוס רום”. שירים אלה הם מהחשובים שבשירי השואה ותרגומם לעברית חיוני, אך דווקא החלקים הראשון והאחרון של הספר מאפשרים להכיר את סוצקבר גם מעבר לתיוגו המיידי כמשורר שואה. באמצעותם ניתן לעקוב אחר מקורות ההשראה של המשורר וצמיחתה של הפרסונה השירית שלו.

שירתו של סוצקבר היא שירה גבוהה, קלאסית ומדויקת. כמובא בהקדמת הספר, חברו של סוצקבר, המשורר שמרקה קצ’רגינסקי נזף בסוצקבר על האי-הלימה של שירתו לתקופה בה הוא חי, שהרי הוא כותב שירת בדולח ותקופתנו היא תקופת פלדה (עמ’ 11). אך סוצקבר עצמו ראה בשירה את המפתח להיחלצות מתוך מצוקות הקיום האנושי ומן הרוע הבלתי נסבל, ואף את הכלי המרכזי שבאמצעותו ניתן להתמודד עם היותנו בני תמותה. ואכן רבים מהתרגומים בספר הם ארס-פואטיים ומהווים הצצה אל האופן שבו תפש סוצקבר את מלאכת המשורר. כך למשל בקטע הפרוזה הקצר “הציפור והיד” שנכתב ב-1935 (עמ’ 41) שבו מצר המשורר הצעיר על קוצר ידה של השירה ללכוד את חוויית החיים במלואה.

עוד ניתן להתוודע בספר להומור של סוצקבר. מתברר כי אפילו משורר הבדולח של היידיש ידע את סודו המנחם של ההומור היהודי. כך למשל בשיר “משורר יידיש” המתאר בהומור חריף ומר את מצבו הטרגי של המשורר היידי בישראל, ומסיים במסקנה: “אני עונה לו: כדי שלא תהיה טעות, / הגיע הזמן לקבוע ולצאת חוצץ: / נגזר על משורר ביידיש לא למות!” (עמ’ 159).

סיפוריו הקצרים של סוצקבר סימבוליים להפליא ומוטב אכן לכנותם בשם שירה בפרוזה. העלילה בהם שולית והמטאפורה ניצבת במרכזם. סוצקבר נוטל את היומיומי והופך אותו למטאפורה רבת משמעות. כך למשל בסיפור “שביתת הקברנים” (עמ’ 162) העיתון המושלך למרפסתו של המשורר מדי יום בידי מחלק העיתונים הופך להיות בפיו ל”ציפור נייר”, ומיד הוא עומד בהשוואה ליונת הנפש של וילנה שעלה עליה הכורת. בישראל מקור ההשראה השירית נקשר באירועי היומיום המדווחים בעיתון, ולא במוזה הרומנטית העתיקה ששרתה על וילנה, אך גם מתוך המציאות היומיומית הזו מצליח משורר כסוצקבר לחצוב שירה, וידיעה בעיתון על שביתת קברנים הופכת לסיפור פואטי העוסק בחיים ובמוות.

הממד הסימבולי המוקנה בסיפורים למציאות היומיומית ומרומם אותה לכדי מטאפורה, נקשר בעוד שתי שאלות גדולות המלוות את יצירתו של סוצקבר: מה משמעות החיים בעולם שיצר את אושוויץ? ומה משמעות החיים בכלל ביקום אינסופי ואדיש? כך למשל בסיפור “בקריאת פנים”: “מאז נגזר בארץ גזר דין מוות על סיגריות, כי העשן, כך הבינו פתאום, אינו מפסיק להרוג אנשים חפים מפשע, גם קפטריה ‘מלכא’ בשפת הים, שבה אני אוהב להצטנף בפינה ולקרוא פנים, התרוקנה מכל מעשניה הקבועים.” (עמ’ 202) סוצקבר כורך את העשן היומיומי של הסיגריות, שבמציאות הישראלית של שנות התשעים התחיל אסונו להתחוור לרבים, בעשן הנורא של המשרפות שרצח מיליוני חפים מפשע. וכך המשורר היידי הוא כל כולו בקפה התל אביבי של שלהי המאה העשרים, ובו זמנית הוא גם נוכחות מתמשכת של זמן מזרח אירופי ושל זיכרון שואה. אל תוך שני הממדים האלה נכרך הממד הקיומי-קוסמי: “מתוך גל הים האחרון בקצה האופק, מפרסתו הבוערת, נישא פתאום עמוד עשן. לבן כאפר. כשלד. וכשהשמש צללה אל ממלכת האוניות הטרופות, היתמר עשן לתוך קפטריה ‘מלכא’, שקירותיה בנויים מזכוכית.” לא רק הסיגריות הן עשן, לא רק הקרמטוריום הוא עשן, המציאות כולה היא עשן חולף.

אך גם כשהאדם מנסה לברוח מהזיכרון הוא נקרא להתייצב ולמלא את חובתו המוסרית כאדם וכמשורר. בסיפור “בקריאת פנים” האדם מתגלה כ”קין, שיש לו אות עשן על המצח.” בסיפור “התאומות” (עמ’ 179) מנסה המשורר להימלט מהזיכרון אל קפה “אלדין” ביפו העתיקה, אבל ממש כמו יונה הנביא שניסה לברוח תרשישה מאותה עיר עצמה, גם הקפה הופך ללווייתן הבולע את המשורר ומכריח אותו להתעמת עם הזיכרון החשוף, בדמות שכנתו מווילנה, ניצולת שואה המסתובבת ברחבי העולם כדי לנקום את נקמת אחותה התאומה. וגם בשיר ששמו “ביפו” מנסה המשורר לנוס כמו יונה: “וגם אני, בשעת שנאה / ביני לבין נפשי בורח אל / תרשיש, אל בית השיר, אל המלים. / אני ניצל אבל בדמיוני / על שפת הים של יפו כבר נוצץ / נחשול דמעות אדיר. פתאום אני / נבלע בו. הוא יוצא נגדי חוצץ.” (עמ’ 160) חוסר היכולת לברוח מהחובה אינו קשור רק לזיכרון השואה. כבר בסיפור “דיוקן בסוודר כחול” מתאר סוצקבר את הרכבת שבה ברח מווילנה לוורשה בהיותו בן תשע עשרה, כלווייתן המקיא אותו בעיר הבירה. “מי אשם? אשמה האכזריות של הרוח הרע, ששזר חוטים אפורים בשיער ראשה של אמי.” (עמ’ 53)

מוטיב נוסף המופיע בכמה מהשירים המתורגמים בספר הוא הנסיון למצוא מקום לשפת יידיש ולתרבותה במציאות הישראלית. העולים החדשים שהגיעו לישראל נדרשו להיכלל בלאום החדש שנוצר בארץ ישראל, אך רבים מהם לא יכלו להניח לזהותם הישנה, שזניחתה נראתה להם כמעשה התאבדות. בשיר “בוואדי פיראן” השואב השראה מנופי הנגב מפציר המשורר בשפתו: “העלמי לי היידיש בתוך עקבות / אחרות של עברית! הוותרי לקוות / שיבוא, יום אחד, הנביא למערה, / יתחבא וישמע גם כל מלה ודוברה.” (עמ’ 157) ובשיר “יידיש” שנכתב ב-1948 תוהה המשורר איך הוא אמור לוותר על שפתו ולהחליפה באחרת: “האם אתחיל מהתחלה? / האם כמו אברהם / מרוב אחווה אשבור צלמים? / אמסור נפשי למתרגמים? / אשתול את לשוני ואחכה עם המחכים עד שתצמיח בשנית / שקדים וצמוקים?” (עמ’ 143) השקדים והצימוקים כסמל שאובים משירו המפורסם של גולדפדן, ומגלמים את תמציתה של התרבות העממית ושל שפה חיה. סוצקבר אינו מוצא בעברית המתחדשת הצעירה את אותו מרחב אנושי המתפתח רק לאחר מאות שנים, והחיוני כל כך ליצירת תרבות.

גם כשהוא מבקר בעיר הקודש, בירושלים ובהר ציון, נתונות מחשבותיו של המשורר לשירה ולא למקום הקדוש. קברו של דוד המלך הוא עבורו קברו של בעל תהילים, לא של המלך ולא של המשיח אלא קודם כל של המשורר הגדול (“שירה”, עמ’ 26), ומכאן מתגלגל השיר למחשבות ארס-פואטיות על מהותה של השירה. וזו אולי תמציתה של שירת סוצקבר – בקשת גאולה באמצעות השירה.

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp

כתבות נוספות