שלושה ימים של יידישלנד בסוזן דלאל

על פסטיבל היידיש הבינלאומי

בחול המועד פסח השנה (2015), התקיים פסטיבל היידיש הבינלאומי הראשון במרכז סוזן דלאל בתל אביב. דווקא כאן, בנווה צדק, באולם שהיה פעם בית ספר לבנים של “כל ישראל חברים”, שבו ילדי קהילת יפו רכשו השכלה בצרפתית ובעברית, ודיברו מן הסתם בחצר עם חבריהם ביידיש, אפשר היה להרהר על ההיסטוריה הרב לשונית היהודית, על החד לשוניות הלאומית ועל הגעגועים לכל מה שהושכח ונזנח.

בין אירועי היידיש השונים המתקיימים בארץ התייחד הפסטיבל ברצף הופעות מוזיקליות באיכות גבוהה, ובאמנים הבינלאומיים שבאו במיוחד כדי להשתתף בו. יוזם הפסטיבל ומנהלו האמנותי אלי גרינפלד הגיע להפקת פסטיבל העוסק ביידיש לאחר שעסק בתחומים רבים ומגוונים. בין השאר יזם את פסטיבל העוד המצליח בירושלים ובתל אביב, ועבד עם אמנים היוצרים בלדינו. “הגעתי לפסטיבל מתוך געגוע,” הוא סיפר, “וכחלק מהעיסוק שלי ומהעמקה שלי בתרבות היהודית לדורותיה עד היום, עד היצירה הישראלית של היום. הגיע זמן היידיש. יצרתי את הפסטיבל כדי להעמיד במרכז התרבות הישראלית העכשווית את היידיש, את המוזיקה, את התנועה את החגיגה, כדי להציג לישראלים את מה שקורה בעולם המוזיקה והתרבות בעולם, לעודד את מה שכמעט ולא קורה בארץ, ולהראות שהיידיש בועטת, חיה, נוגעת ושהיא מתחדשת ומתקלפת מתוגה ולובשת חג.”

יוזמה ראשונה מסוג זה אינה עניין פשוט, בפרט כשמדובר בתרבות יידיש עם מכלול הרגישויות והסטריאוטיפים שתרבות זו נושאת עדיין עמה. אך לשמחת כולם נמכרו הכרטיסים וההופעות התקיימו לפני אולמות מלאים. “הפסטיבל הצליח בגדול,” הוסיף גרינפלד, “ותודתי למרכז סוזן דלל שנתנו לי גיבוי וכוח ואת כל האמצעים כדי שזה אכן יקרה.”

המופע הפותח של הפסטיבל “אַרום דעם פֿייער” כמו התבשל על אש קטנה במשך מאות שנות היסטוריה והיה מלא בכל טוב. מרכיביו השונים של המופע, כלומר, השירים בני התקופות השונות והמבצעים שסגנונותיהם מגוונים מאוד, העלו ביחד פנורמה רחבה של תרבות יידיש. הרכב הכליזמר המשובח שפילבערג הציג מוזיקת כליזמר בביצוע מלוטש ומתוזמר היטב (למשל בעיבוד קצבי ל”אויפֿן פּרעפּעטשיק” האהוב). הידע המוזיקלי הרחב של הזמר והחוקר אבישי פיש העשיר את המופע באוצרות יידיש ישנה ומוזיקה עממית. סבטלנה קונדיש הביאה לבמה את מסורת הביצוע המזרח אירופית הרומנטית כשהיא שרה למשל את “אויפֿן וועג שטייט אַ בוים”, ומנדי כהאן הצטייר כמין טרובדור עממי המלא בדבקות חסידית. כשמתבוננים על הופעתו של כהאן ניתן ממש לראות את המסורת החיה של בדחנים יהודיים שהתגלגלה עד הנה. הקולות של המבצעים השונים יצרו שילובים מפתיעים. כך למשל המוזיקה המלוטשת של שפילבערג הביאה את הבלדות הישנות של אבישי פיש למקום מעודכן, מודרני וקצבי, והביצוע של כהאן וקונדיש לשיר האהבה הקליל והמקסים “זאַפּאָזשקעלעך” יצר שילוב מעניין במיוחד של סגנונות.

מופעה של בנטה קהאן הביא ניחוח של חו”ל לפסטיבל. בנטה קהאן היא יהודיה נורבגית החיה בפולין, וכצו השעה היא הפסיקה להתנצל על כך שהיא יהודיה אירופית, למרות הקולות הרבים הלוחשים שאירופה היא לא מקום ליהודים. היא שרה בקול חזק ובוטח וסיפרה באמצעות המוזיקה ובליווי שקופיות את סיפורה של יהדות אירופה ואת הסיפור המשפחתי שלה הכלול בו. קהאן התחילה את הסיפור היהודי האירופי בספרד, שם על פי הסיפורים נמצאים גם שורשי משפחתה, וליוותה את הסיפור בשיר הלדינו המוכר “אברהם אבינו”. משם היא עברה לגרמניה, לפוזן ולקרקוב ולגולם מפראג. היא הזכירה את פריחת החסידות במאה ה-18 ושרה “אוי וויי רבניו”, היא נזכרה בערי מזרח אירופה ושרה את שיריהם, “ווילנע, ווילנע”, “בעלז” או “רומעניע”. משם הגיעה אל המאה העשרים ותהפוכותיה. היא סיפרה על ההגירה של משפחתה לנורבגיה, על השואה ועל האופן שבו ניצלה משפחתה, על הדודה רוזה הקומוניסטית מבודפשט, על בעלה הפולני שהשתתף בתנועת סולידריות, ועל משפחתה הפזורה היום ברחבי העולם. היא שרה בהופעתה גם בלדינו, בהונגרית, באנגלית, בפולנית ובנורבגית, ופתחה כך את המוזיקה היידית להקשרים אירופיים רחבים יותר. קהאן לא התביישה להזיל דמעה בהופעה והצהירה כי היא מתרגשת להופיע בישראל, להופיע סוף סוף לפני “המשפחה”.

קהאן פועלת בתוך מסורת משמרי מוזיקת עם, ומשמיעה קול רם וברור המתעקש על המסורת המוזיקלית העשירה הזו. ניכר כי המסר שלה מיועד בעיקר לאוזניים אירופיות, שעוד צריכות לשמוע על כך שהזהות היהודית היא בשר מבשרה של אירופה. אבל באופן פרדוקסלי נדמה כי המסר צריך להגיע גם לאוזניים ישראליות, כדי שידעו שיהודים אירופיים קיימים, יוצרים, ושואבים השראה ממסורתנו התרבותית רבת שנים. חלק מהקהל הישראלי, כך נדמה, אוהב יידיש רק מהסוג המאוד מסוים שאותו הוא מכיר מהבית, ומשום כך כל מבטא אחר או עיבוד חדש לשירים המוכרים הוא מקור אכזבה, ואין בכוחו להרוות את הצמא הגדול לנוסטלגיה. המרכיב הבינלאומי של הפסטיבל מהווה חרף זאת הזדמנות פז להכיר את היוצרים הפועלים בתחום היידיש ברחבי העולם, כל אחד ואחת והחיבור המיוחד שלה ליידיש.

כך למשל ניתן להרהר על אודות העניין הפולני בתרבות היידיש, והמקום שזו תופסת בתרבות הפולנית העכשווית. הזמרת הפולניה הפופולרית קאיה ציינה בהופעתה שהיא מאוד אוהבת את בנטה קהאן, ואפילו מקנאת מעט בסיפור הרב תקופתי הפזור על פני ארצות שונות שמספרת קהאן כסיפורה המשפחתי. אך קאיה ניגשת למסורת המוזיקלית האשכנזית באופן שונה לגמרי, ומעבדת את המוזיקה היהודית בסגנונה היא, בקצב ג’זי שמח עם גוונים של מוזיקת עולם. הנגנים שהתלוו אליה עשו עבודה מצוינת, עד כדי כך שהצליחו להפוך אפילו שיר שחוק עד דק כ”הבה נגילה” למשהו קצבי שמעניין לשמוע (בישראל סביר להניח שכלל לא היו מעזים לבצע אותו). קאיה מביאה גם את האישיות שלה כדיווה מוזיקלית למופע, וחבורת המעריצים הפולנים שטסה בעקבותיה עד לתל אביב כדי לשמוע אותה שרה ביידיש העידה על כך יותר מכל.

האישיות הזאת והסגנון המוזיקלי של קאיה מתאימים בהחלט לכמה שירי יידיש מפורסמים. כך למשל השיר “בײַ מיר ביסטו שיין” מתאים לביצוע פופ ככפפה ליד. זהו אחרי הכל שיר פופ אמריקאי יידי, שנכתב ביידיש אבל התפרסם קודם דווקא בגרסתו האנגלית, בביצוע האחיות אנדרו, ורק אחר כך חזר והפך ללהיט יידי, בין השאר של האחיות ברי. לא במקרה זכה שיר האהבה הקצבי לביצועים רבים ולאו דווקא ביידיש (הנה למשל אלה פיצג’רלד). גם השיר “מײַן יידישע מאַמע” נשמע מצוין בפיה של קאיה. מובן כי לרבים מהמאזינים השיר מזכיר את האמא היהודיה המסוימת שלהם ונושא עמו מטענים רגשיים כבדים, אבל בסופו של דבר גם כאן מדובר ביצירה מלודרמטית של וודוויל אמריקאי (לראשונה בפי סופי טאקר), וביצוע פופי הולם אותו לגמרי (והנה ביצוע מפתיע ומרגש במיוחד). דוגמות אלה מצביעות על כך שההשקה בין התרבות היידית הפופולרית לפופ העולמי גם היא כבר בעלת שורשים ותיקים.

לא נותר אלא לקוות שמרכז סוזן דלאל יקח על עצמו את הפקת הפסטיבל הזה גם בשנה הבאה, ושהפסטיבל של שנה זו יתגלה כראשון במסורת ארוכה של פסטיבלי יידיש בתל אביב, שיוסיפו להעשיר את העולם המוזיקלי שלנו, להפתיע עם קולות חדשים ומעניינים ולמשוך למסורת המוזיקלית הזו גם קהל צעיר שאולי אינו מכיר אותה מהבית.

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp

כתבות נוספות