שמשון דער נעבעכדיקער

על תערוכתו  של האמן מוטי מזרחי “הבהובי תודעה”

במוזיאון פתח תקווה לאמנות

רחל שליטא

האמן מוטי מזרחי מספר לי כך: “יש לי תמונת ילדות של אימא שלי מורידה כביסה שהתחממה והתייבשה בשמש. בחצר בחוץ מסתובבות תרנגולות, כמו בבתים רבים בשכונה שבה גדלתי. היא מורידה את הכביסה היבשה, מכניסה אותה הביתה מקרבת אותה אלי ונותנת לי להרגיש את החום של השמש כי אני מרותק למיטה.”

התמונה הזאת מכילה עבורי את כל התערוכה הגדולה של מוטי מזרחי המתקיימת במוזיאון לאמנות בפתח תקווה – מהות היצירה שלו בקליפת אגוז – השכונה הענייה בה גדל בתל אביב שאליה הגיעו עולים חדשים מכל קצות העולם, ונשמע בה בליל של שפות. אמו, אשה קשת יום, שדיברה רק בפסוקים ופתגמים, המחלה שלו כילד מרותק למיטה. בזיכרון הילדות הזה מבצעת אמו פעולה סימבולית  – מגישה לבנה החולה את כוחה המרפא של השמש באמצעות סדין חם שיובש בחוץ. בימי הילדות האלה מתגבשת אצלו התחושה שתלווה אותו כל חייו כמי שמתבונן בעולם מן הצד. כאן נולדת ההבנה שלכל דבר בעולם יש תדר. למרות שהוא מרותק למיטה הוא מרגיש וחווה את התדרים האלה. התחושות האלה ילוו אותו כל חייו, יהפכו אותו לאמן, ויביאו אותו להסביר לי, שבעים שנה מאוחר יותר, שהכול בעולם הוא תדרים. “אני מקשיב להם,” הוא אומר, “ואני פועל על פיהם. אני לא חושב על טכניקה, זה לא מעסיק אותי, אני קודם כל מקשיב, אני הרבה יותר מקשיב מאשר רואה. אני פועל בעיניים עצומות, כדי לחוש. לפעמים בגלל הראייה אני דווקא יכול ללכת לאיבוד…”

באופן דומה הגיע גם אל היידיש. אבל אולי אני מקדימה את המאוחר, ומוטב להציג קודם במילים אחדות את התערוכה במוזיאון פתח תקווה לאמנות. למרות שהיא מכונה תערוכה רטרוספקטיבית סבור מוטי מזרחי ש”יש כאן רק ציטוטים מתוך הרטרוספקטיבה האפשרית.” ואכן נראה שכמעט בלתי אפשרי לאצור תערוכה רטרוספקטיבית לאמן כמו מוטי מזרחי. פסלים גדולים שלו מוצבים בשטחים ציבוריים בארץ ובעולם (מגדל האופרה בתל אביב, כיכר מסריק, פסל בגובה שמונה עשרה מטר באשדוד, ורבים אחרים), והוא יוצר בשפע של טכניקות מגוונות – צילום, פיסול, פרפורמנס, מיצבים ועוד. נדמה שגם מוזיאונים גדולים כמוזיאון תל אביב או ישראל היו מתקשים לעמוד במשימה מעין זו. מלבד ה”טעימות” (כפי שהוא מכנה זאת) יש בתערוכה גם עבודות חדשות שתוכננו במיוחד לתצוגה העכשווית, והקטלוג הנלווה אליה פותח אפשרויות להשלמה של עבודות אמנות נוספות שלא נכללו בה.

 

“אמן מזרחי” יוצר “ייִדיש שפּיל”

“בשנים האחרונות הגדירו אותי לא פעם כאמן מזרחי,” הוא אומר, “אבל אני לא רואה את עצמי כאמן מזרחי – גדלתי בשכונה מעורבת בתל אביב, עם עולים מכל העולם, שמעתי את כל השפות, כולל יידיש, למרות ששני הוריי יוצאי עירק שהתקשו בפרנסת המשפחה, ולא היתה לי בכלל תודעה של הבדלים בין אשכנזים למזרחים, היינו כולנו יחד עניים, קשי יום, בתחושה גדולה של שייכות למקום. התודעה שלי כמזרחי התפתחה הרבה יותר מאוחר ובמידה רבה נכפתה עלי מבחוץ.”  

“מצד אחד,” הוא מוסיף, “הייתי לגמרי ישראלי, אני צבר, נולדתי בארץ, דיברתי עברית, אחי נפל במלחמת השחרור, אחותי היתה בהגנה, אך מצד אחר התקיימה גם תחושת פליטות בשכונה שבה גדלתי, תחושה של חיים בשוליים החברתיים.”

יש להוסיף לכך את העובדה שמוטי מזרחי סובל מאז ילדותו מנכות שמגבילה מאוד את תנועתו וגורמת לו לכאבים המלווים אותו עד היום. ילדותו היתה רצופה במגבלות גופניות, באישפוזים, חלקם ממושכים, ולא תמיד במוסדות המיועדים לילדים. היום הוא רואה בכך חלק עיקרי בעיצוב האישיות שלו –  היכרות עם אנשים בשוליים, זקנים, חולים, מודרים. החולשה הגופנית המתלווה לנכות שָבָה ומגדירה גם את העשייה שלו כאמן. התמודדות עם שאלות של כוח ויכולת השפעה לעומת חולשה טוטלית. אלה מופיעים בדימויים חוזרים ביצירותיו – הזבוב החלש לעומת המשקולות, ובתערוכה הנוכחית אף משקולת ענקית עד כדי כך שאי אפשר להזיז אותה ממקומה.

במוזיאון השקט נשמעת כבר מרחוק שירה ביידיש. אנו מתקרבים ומגלים סרטון וידיאו שבו רואים את האמן עצמו, לבוש חולצה אדומה, עומד מול הקהל ושר בביטחון את שירו הידוע של פּפּייֶרניקוב: “זאָל זײַן אַז איך בוי אין דער לופֿט מײַנע שלעסער, זאָל זײַן אַז מײַן גאָט איז אין גאַנצן נישטאָ.” מאחוריו על הפסנתר אני מזהה את רגינה דריקר, מנהלת סדנת השירה ביידיש הפועלת כעת בבית שלום עליכם. בסמוך לסרטון ניצבות דמויות מפוסלות של מי שמזרחי מכנה “שמשון דער נעבעכדיקער”. אדם מבוגר בעל כרס קטנה, קירח, משוכפל כמה פעמים בצבעים שונים, אוחז חפצים שונים, ונראה באמת כמו נעבעך. לכל זה – לדמויות, לשירה ביידיש, לציטוטים ביידיש המופיעים גם על הדמויות וגם על הקירות, הוא קורא ייִדיש שפּיל – תיאטרון יידיש.

משיחה איתו מתברר שליידיש שורשים עמוקים בנפשו עוד מילדות. הוא זורק לחלל האוויר רגעים כאלה של יידיש, מקרים, אנשים, מילים, המלווים אותו כל חייו: היידיש ששמע בשכונה, האחות בבית החולים שקראה לו “ייִנגעלע”, הרומני שקרא בלילות “שוועסטער, שוועסטר”, הרב רוזנצווייג שאותו פגש בבית הכנסת כאשר רצה ללמוד ולא רק לשנן את הפסוקים, חברה טובה שלימדה אותו פעם את השיר של איציק מאנגר “אויפֿן וועג שטייט אַ בוים”, שאותו הוא מצטט ביידיש עד היום. וכן עובדת סוציאלית שלדבריו היא זו שקירבה אותו לעולם האמנות, ובזכותה התקבל לבצלאל. היא היתה ניצולת שואה שסיפור ההצלה שלה הותיר עליו רושם עז. הוא מספר אותו כאילו קרה לקרובת משפחתו: הרגע בגטו שבה נורתה אמה ודמה נזל על גוף הילדה הקטנה שהצליחה כך להינצל.

 

להתרגש משיר ביידיש

קטעי זכרונות קטנים אלה היו לדבר שהניע אותו לפני שנים רבות לגשת לספרייה למוזיקה ברחוב ביאליק בתל אביב, לפנות אל רגינה דריקר ולבקש ממנה ללמוד לשיר בסדנה שלה. היא רצתה להבין מדוע הוא רוצה לשיר ביידיש. הוא לא ידע להסביר את זה במילים רבות, ואמר רק שיש משהו ביידיש שבא מעומקים של רגש, שאותם לא מצא בעברית, שזאת תרבות שיש בה חמלה, והוא רצה להגיע אליה ולגעת בה דרך השירה. “זה הניגון הפנימי שאני שומע ושאני רוצה לשמוע.” להפתעתו הרבה קיבלה אותו למרות שכלל איננו זמר. היא לימדה אותו לשיר ואחר כך גם ליוותה אותו בפסנתר כשהופיע עם שירים אלה כחלק מהמיצגים שיצר. 

“אני יכול להתרגש משיר ביידיש,” הוא אומר עכשיו, “אני לא מתרגש משיר בעברית. העברית באה מהשיניים, היידיש באה מבפנים. גם החי”ת והעי”ן שהיו לי בילדותי ונלקחו ממני בנוער העובד, חסרות לי. גם הן היו ביטוי של רגש, חי”ת ועי”ן זה חלק מהנשימה. אבל מה יש לי להתלונן, אני שיתפתי עם זה פעולה.” הוא צוחק. “לא היתה לי קליטה טובה לשירים. היא בחרה עבורי את השירים ורצתה שאעשה הפסקות. אני לא הבנתי את כל ההבחנות שהיא עשתה. בשבילי היתה בזה הרבה חוכמה, וזה מאוד ריגש אותי.”

“בתערוכה אני שר את ‘זאָל זײַן’ שהוא עבורי שיר כל כך אופטימי – למרות הכול השמים עוד כחולים. אני מעדיף לשיר בלי פיתוח קול, עם החספוס שלי. יהיו אולי אנשים שזה יפגע בהם, אבל זה בא מהריתמוס הפנימי שלי. היידיש היא ניגון, גם כשלא שרים – היידיש מתנגנת.”

 

האמן המתחפש

הדמויות של תיאטרון היידיש הן כולן מוטי מזרחי בעצמו. הוא מתחפש בממזריות, כלשונו, הוא מלהטט מול הצופה. הוא יודע שהצופה לא יתעלם ממנו. אין זאת הפעם הראשונה שמוטי מזרחי מתחפש לדמויות: ביצירותיו כבר היה הרצל, משה, ישו (בוויה דולורוזה), וגם יצחק העקוד מוכן לעולה. הדמויות בתיאטרון יידיש אוחזות חפצים שונים ונושאות כתובות בעברית וביידיש. למשל דמותו של שיילוק, האוחז בבד עם קפלים רבים (דראפֶרי) שעליו כתוב ביידיש: אם תדקרו אותי האם לא אדמם? בידו הוא אוחז בעגבנייה. “מה הסיבה? אני לא יודע. עגבנייה, יש בה משהו אנושי, ויש בה גם משהו מטופש. אני לא שואל שאלה כדי שיענו עליה. זאת שאלה לשם שאלה, אני לא מציג עמדה, אני לא קובע דבר. הדמות של הנעבעך היא גם דמות של סופרמן. זה גם היהודי החדש וגם הנעבעך. יש כאן גם שמשון בשערי עזה שעל רגלו הכתובת ‘שחקי שחקי על החלומות.’ יש כאן כל הזמן עמדה של חוסר ודאות.”

מוטי מזרחי מוסיף ונותן פרשנות לפסלים, אך למרות שאני מתרכזת מאוד אני חייבת להודות שלא תמיד אני מצליחה לעקוב אחרי הדימויים וההקשרים שהוא מדלג ביניהם. תחת זאת אני מניחה לעצמי לקלוט אותם כפי שהם, לנסות לחוש אותם, את הניגון שלהם, את מה שעובר ביניהם, שרשרת יחסים של כוח וחולשה, עליבות ועוצמה, שיוט נונשלנטי בין תרבויות ותקופות, מטשרניחובסקי לשיקספיר, לפרימו לוי והלאה משם.

“אני חושב,” אומר מזרחי עם סיום שיחתנו, “שהישראלי החדש הפך בסוף למרות הכול לשמשון דער נעבעכדיקער – יותר יהודי מישראלי. כמוני. ומה שמאפיין אותו הם לא כוח ועוצמה, אלא דווקא רכות, חולשה ורגש.”

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב print
שיתוף ב whatsapp

כתבות נוספות

“אני מתפלל עיתון יהודי בתחתית”

משורר יידיש נוסע ברכבת התחתית של ניו יורק בשנת 1946. בניו יורק גרו אז כשני מיליון יהודים ותרבות יידיש פרחה. המשורר הנוסע ברכבת התחתית, בפרהסיה האולטימטיבית של ניו יורק, נפגש שם פנים אל פנים עם וואספ מבוסם היושב ממש לצדו.

קרא עוד »