תזכורת: העולם איננו בורסה

ערב לציון מאה שנה למותו של י”ל פרץ, הרשות הלאומית לתרבות יידיש, 25 במאי 2015

מאה שנה חלפו עברו להן מאז הלך לעולמו הסופר היידי והעברי יצחק לייבוש פרץ, אחד משלושת הקלסיקונים של ספרות יידיש. הרשות הלאומית לתרבות יידיש, שהוקמה זה לא מכבר מחדש, בחרה לציין תאריך עגול זה באירוע לקהל הרחב שהתקיים בבית ציוני אמריקה, וד”ר שרה זיו, יושבת ראש הרשות, הבטיחה כי זהו ערב ראשון בסדרה מתוכננת של ערבים סביב דמויות ותאריכים חשובים מתרבות יידיש. האולם באירוע זה היה, למרבה השמחה, מלא לגמרי, והעיד על כך כי יש עוד ביקוש לתרבות יידיש בארץ.

ראשון הדוברים היה ד”ר מרדכי יושקובסקי שדיבר על י”ל פרץ כסופר שחיבר בין קודש לחול. שלושת הקלסיקונים היידיים, ציטט יושקובסקי את מבקר הספרות שמואל ניגר, כתבו על אותו נושא, על “יידישע צרות”. ההבדל ביניהם הוא שכאשר קוראים את מנדלי רוצים לבכות, כשקוראים את שלום עליכם צוחקים וכשקוראים את פרץ מתחילים לחשוב. באמצעות עלילת הסיפור “שלום בית” של פרץ, הדגים יושקובסקי את רגישותו הרבה של הסופר לכבוד האדם בכלל ולמצבן העגום של הנשים בחברה היהודית בפרט.

ד”ר בלהה רובינשטיין השתמשה בהרצאתה בסיפור אחר של פרץ כדי לעמוד על תפקידו ההיסטורי בהתפתחות ספרות יידיש. בסיפור “אם לא למעלה מזה”, המתנגד אינו מאמין לסיפורי החסידים כי הרבי מנמירוב עולה לשמיים בזמן הסליחות. הוא עוקב אחרי הרבי לפנות בוקר ומגלה כי הוא אכן אינו עולה לשמיים, אלא מביא עצי הסקה ליהודיה זקנה, ומבין כי גדולתו של הרבי באנושיותו ולא באמונות על אודות עליה לשמיים. כך הוא נעשה לחסיד מסוג חדש, המאמין כי הרבי עולה בזמן הסליחות למעלה מן השמיים, אל מקום אנושי גמור.

בדומה, טענה רובינשטיין, הפך פרץ עצמו למעין רבי חסידי. גם הוא בא ממשפחה של מתנגדים אבל המפגש שלו עם כוח היצירה העממית של הקהילות החסידיות גרם לו להתרחק מרעיונות ההשכלה שאפיינו את יצירתו המוקדמת, ולהתקרב ליצירה חסידית ועממית. כמו בסיפור גם הוא עשה זאת בדרך חדשה, וסיפוריו בנוסח חסידי אינם סיפורים חסידיים של ממש, אלא מפרשים את הסיפור החסידי באופן חדש, חילוני והומניסטי.

השחקן יאשה איינשטיין קרא בערב שניים משיריו של פרץ: “טרייסט מײַן פֿאָלק” ו”ברידער”. מנדי כהאן ביחד עם אסף סלהוף, אמנון פישר ואולגה אביגיל מחבורת “יונג יידיש” העשירו את הערב בביצועים מוזיקליים חדשים ומרעננים לשירי פרץ. “די אייביקע צײַט” המקונן על הזמן החולף ללא רחם, “דרײַ נייטערינס” העוסק במצבן חסר התקווה של תופרות יהודיות, ו”פֿאָלקס-מאָטיוו” שבו יצר פרץ פסטיש על שיר עם של אהבה נכזבת. אולגה אביגיל שרה שיר ערש של פרץ ביידיש ובפולנית.

שיר רב עוצמה שמנדי כהאן שר ביידיש ואמנון פישר שר בעברית הוא “מיין נישט די וועלט איז אַ בערזע” (אל תחשוב כי העולם הוא בורסה. כאן קטע ממנו בביצוע מקהלת מיכאל קלפיש). הביצוע החי והנוקב הביא לאולם התל אביבי את קולו החברתי המובהק של פרץ, המוחא נגד עוול וניצול וקורא לעולם של צדק ומשפט. לבסוף שרו הזמרים ביחד עם הקהל את השיר “ברידער”. בתיו המוכרים של השיר מכריזים כי כל בני האדם אחים, וכי אין הבדל בין גזעים וצבעים: “ווײַסע, ברוינע, שוואַרצע, געלע – מישט די פֿאַרבן אויס צוזאַמען! אַלע מענטשן זענען ברידער… פֿון איין טאַטן פֿון איין מאַמען!” אך גם שיר זה הוא למעשה שיר מחאה אירוני. בתיו המוכרים פחות מציינים כי הכרזות מעין אלה הנשמעות תדיר אינן אלא מליצות ריקות, ואילו בעולם האמתי שום דבר מכך אינו מתקיים: “אומעטום דאָס זעלבע פּראַלן, כ’האָב עס טויזענט מאָל געהערט! און פֿון זאָגן ביז צו טראָגן – איז פֿון הימל ביז צו דר’ערד!”

למרבה ההפתעה שרו מנדי כהאן וחבורתו את השיר במנגינת הסימפוניה התשיעית של בטהובן. את המנגינה המפורסמת הלחין בטהובן לשירו של שילר “אודה לשמחה” האומר כי השמחה הופכת את כל האנשים לאחים. אפשר לראות אפוא את שירו של פרץ כסאטירה על הצהרת האושר הלא ממומשת הזו של שילר. ומכיוון שההימנון של האיחוד האירופי הוא כיום הסימפוניה התשיעית, אולי אפשר להציע בהזדמנות זו כי מלותיו של פרץ ביידיש ישמשו הימנון זה. הימנון ביידיש לאיחוד האירופי יהיה הצהרה כנה של מחויבות למאבק בכל צורה של גזענות…