ויקי שיפריס משרטטת קווים לדמותו של ל’ שפירא

יום רביעי, 10 במרץ 1948. ל’ לא רוצה לפתוח את העיניים. הבקבוק כמעט נשמט מידו הרפויה, ואצבעו ממששת את שולי הפּייה הדביקים. מתוך אדי אלכוהול או מתוך עשן עטים עליו זיכרונות: הוא בן שמונה עשרה, וכבר הספיק ללמוד בבית המדרש, לצאת לתרבות רעה, לכתוב שירים ברוסית, בעברית ואפילו ביידיש (את הדפים ההם קרע), ויצא לכבוש את ורשה. אצבעו מחליקה בלאות על שולי פיית הבקבוק, “טוּוווו” שרק הבקבוק, סיכה דוקרת את אצבעו, לא, לא סיכה. זיכרון דקירתה של סיכה, של סיכות רבות ושל בעל מפעל הסדקית, שבו נאלץ לעבוד כדי לא לרעוב ללחם. גם בעל בית הדפוס שאצלו ביקש ללמוד את מלאכת הסְדר עלה מן הבקבוק ומדגדג את אצבעו. “תעבוד שנה בחינם, ואחר כך נראה” אמר לו היהודי. ל’ מחייך בלי לפקוח עיניים: “אדוני, בחינם אתה יכול לעבוד אצלי. אין לי בית דפוס, אבל אתה יכול לצחצח לי את הנעליים ממש כאן!” נראה שהרעב השחיז את לשונו. הרעב, הרעב הזה החזיר אותו מוורשה למחוז הולדתו, לעיר הגדולה קייב. ל’ מכניס את האצבע לתוך הבקבוק. חמש שנים איומות, תכונת פוגרומים, פחד, ואילו הוא מורה פרטי של ילדי עשירים, דווקא התאהב עד מוות כמעט. ל’ שולף את האצבע ומלקק את עקבות הבורבון מעליה. בעיניים עצומות הוא חש על שפתיו את טעם היוד ששתה אז כי מר היה לו ממוות.

ל’ מתיישב, מנער את הראש, ופוקח סוף סוף עיניים. הוא מסתכל, מחפש “צו אַל די… טפֿו”, בלי המשקפיים הוא לא רואה כלום, הכול נראה אפוף עשן. מה יש לראות. החדר – אם אפשר לקרוא למוסך שהוא גר בו בעשור האחרון “חדר” – הכול עשן.

אחר כך באו שנתיים טובות: הוא חזר לוורשה, פגש את י”ל פרץ וסופרים אחרים, פרסם סיפור פה, סיפור שם, תרגם ליידיש, נהיה סופר, נהיה איש ספרות וקנה לו שם, וקנה לו קוראים. רק כסף לקניות עדיין לא היה לו.

ל’ משעין את ראשו על הקיר. איפה המשקפיים לעזאזל?

בסוף 1905 – איזו שנה! – הוא עזב את ורשה ויצא לאן שיצאו כולם. לאמריקה הוא נסע דרך לונדון. ל’ מעיף מבט ימינה – איפה המשקפיים – מחזיר את עיניו לבקבוק שבידו, נושם נשימה ארוכה ולוגם לגימה עמוקה. אך, לונדון, לונדון. בלונדון היה י”ח ברנר, וי”ח ברנר קרב אותו אליו, והדפיס את שירו “הגנה עצמית” ואת סיפורו “לפני הסערה” ואת הפיליטון שלו “איך נהייתי אנגלי”, וי”ח ברנר הציג אותו לפני הקוראים: “אחד מהסופרים הצעירים המבטיחים ביותר שעוד יאמר משהו חשוב”.

ל’ מקרב את הבקבוק לעין שמאל ומכווץ את עין ימין. אליס-איילנד. הוא וריבוא אלפי יהודים באותה שנה, 1906, עברו שם. נמלטים מעוני, רדיפות ופוגרומים. יש עוד כמה לגימות בורבון בבקבוק הזה, ואז יצטרך לקום. ל’ לוגם ומסתכל שמאלה. איפה הם, המשקפיים? כבר בשנה הראשונה באמריקה הוא פרסם כמה סיפורים, ואז גם את ארבעת סיפורי הפוגרומים שלו. “בעיר המתה”, “שפוך חמתך”, “הנשיקה”, “הצלב”. הפוגרומים חוללו לו פרסום, ל’ שאַפּיראָ היה לשמו של סופר מפורסם. כך אומרים. הפעם נותן ל’ את עינו האחרת בבקבוק. עוד שלוק שניים. ל’ קנה לו שם וקנה לו קוראים וקנה לו פרסום, ועדיין לא היה לו כסף לקניות. הוא ניסה לעבוד אצל אַב. קאהאן בפֿאָרווערטס, אבל לא הסכים להתאים את עצמו לדרישותיו של קאהאן, לסגנונו ולמידותיו של העורך. עזב את העיתון ועזב את אמריקה. חזר לוורשה ב-1910, ועבד במערכת העיתון “דער פֿרײַנד”, כתב חדשות לפי מטר על פיסות נייר ארוכות, ושנא כל רגע.

ל’ גומע בשקיקה את שארית הבורבון, וחושב לרגע להטיח את הבקבוק הריק בקיר שממול. מה הטעם להתעצבן עכשיו, זה הכול עשן. כל הימים האלה שרצה רק לכתוב והיה צריך להתפרנס. תעודת העיתונאי שלו הביאה אותו מוורשה לציריך – מהמסחר בדליקסטים מיובאים לא יצא כלום – ומציריך חזרה לניו-יורק. המסעדה שהוא פתח שם לא האריכה ימים. בהתחלה באו כל הסופרים לאכול אצלו, בכל זאת קולגה. האוכל לא ערב לחִכם, הניקיון גם לא היה מי יודע מה, אבל בכל זאת קולגה. חשבו לתת לו כסף שיסגור את המסעדה, בדיוק כמו שנתנו לו כסף לפתוח אותה. והיו שבאו כי יכלו לאכול ולרשום, בכל זאת קולגות. רשמו ואכלו בהקפה, שירשום, הרי בכל זאת קולגה. והוא רשם ורשם עד שרשם לחובתו חובות רבים כל כך שנמחקו יחד עם המסעדה.

הבקבוק הריק מכביד על ידו. מתי אחזה היד הזאת בעט? צריך לקום, איפשהו פה מתגלגל חצי ג’ק דניאלס. הוא עייף, עייף מנדוד. את ניו יורק הוא עזב שוב, וב-1912 הגיע ללוס אנג’לס. אולי מי מאנשי התרבות יארגן לו משרה. ארגנו סעודה לכבודו. כבודו לא הגיע – מוחל טובות, אני רוצה פרנסה ולא סעודה – וחזר לניו יורק. הוא פתח עסק לממכר ספרים ישנים. אולי מהם יצליח לשבור שבר. אך הוא שבר את הרגל, ואשתו פריידל – אך, פריידל – כיתתה רגליה עמוסת ספרים ישנים בעודו שוכב במיטה. מהספרים הישנים נערמו חובות חדשים…

ל’ קם, מקרטע אל הארון הקטנטן בפינה. שלום ג’ק, שלום טנסי-ויסקי. שלום ולא להתראות למסעדה שחשב לפתוח בקליוולנד, אוהיו, שלום לחלומות להתעשר בן לילה. כמה שהוא עייף.

ל’ מתיישב לשולחן הרעוע, האמות על השולחן ובידיו הוא אוחז את הבקבוק. מבעד לבקבוק  החדר מטושטש כמו חלום, כמו החלום שהיה לו לרשום פטנט על צילום בצבע, המצאה שעבד עליה בימי מלחמת העולם הראשונה. הוא לוגם לגימה ארוכה ומניח את לחיו הימנית על השולחן. גם מבעד לעיניים העצומות הוא רואה מטושטש. כן, אז ב-1916 אחזה ידו בעט, את מיטב סיפוריו הוא כתב אז, את “עשן” ועוד שני סיפורי פוגרומים – “מלכות היהודים” ו”חלה לבנה”. ב-1919 כונסו כל סיפוריו, הישנים והחדשים, בספר “מלכות היהודים”. הוא גם ערך את מדור הספרות בעיתון קומוניסטי. כן, אז אחזה ידו בעט.

עכשיו הכול עשן. ההמצאה לא נתנה לו מנוח. ב-1921 הגיע עם אשתו וחמותו ללוס אנג’לס. הפעם בתור ממציא, לא בתור סופר. ודווקא הפעם הסבירה לו העיר פנים, היהודים תרמו בעין יפה. בהתחלה תרמו, אך משההמצאה לא המריאה, הפסיקו, ול’ היה תלוי בחסדיהם של כמה חברים ובעיקר של אשתו פריידל. הוא עבד על ההמצאה שלו, והיא יצאה לקושש, פה חמישה דולר פה שלושה, משהו. פריידל פריידל פריידל. היא מתה לו בשלהי הקיץ של 1927 יחד עם ההמצאה שלו. ושוב ניו יורק. ו”ניוּיוֹרקית” – נובלה וסיפורים – שהוציא ב-1931. והעיתון “די וואָך” שערך עם לייוויק ובוריישו עד שהסתכסך איתם ועזב. עשן. וכתב העת “סטודיאָ” שהגה והיה בטוח שיביא לו פרנסה, ושכמותו, לא היה לו ספק, “עוד לא היה אצלנו היהודים”. אחרי שלושה גיליונות הלך כתב העת למקום שהלכו אליו המסעדות שלו וההמצאה שלו ואישתו והחלומות והעשן. הוא כל כך עייף. ל’ מרים את הראש, לוגם מהוויסקי ומניח את הלחי השמאלית על השולחן. כשהתפוגג כתב העת הוא חשב אולי לנסוע למוסקבה, חשב שיוכל בחסות הקומוניזם לחיות חיים זעיר-בורגניים ולכתוב ככל אוות נפשו. הוא נשאר באמריקה אבל פרסם בעיתונות השמאל, בין השאר חלק מהרומן “השד האמריקאי”. גם השמאלנות שלו התפוגגה כעשן.

ל’ קם, מגשש דרכו למדף, מבעד למסך העשן של עיניו החלושות הוא רואה את התמונה: פריידל בתצלום שחור לבן, פריידל שעזבה בעל ושני ילדים בשבילו, פריידל שהייתה לו אם ואחות. לפני שבע שנים הקדיש לה ספר שירים קטן “מִקרבן מנחה”, מצבה לה ומנוחה ללבו. הכול עשן. ואולי כבר אמר את דברו? אולי היה ספרון המסות שלו על יידיש ועל כתיבה ועל ספרות “הסופר הולך לחדר” דברו האחרון?

 הוא מרים את הבקבוק אל פיו, ולוגם לגימה חגיגית: יום הולדת שמח לך, לוי-יהושע שפירא, אתה בן 70, ויש לך חדר במוסך אצל חברים,  תצלום בשחור לבן של פריידל, עולו של “הצלב” על גבך, את ידידך הנאמן זה 20 שנה ג’ק דניאלס,  ויידיש, יש לך יידיש ורק יידיש עוד חיה בך בצבע. כל השאר עשן.

למד שפירא נפטר ב-25 באוגוסט 1948, ואנחנו מודים לו שהיה ושכתב.