יידיש בלימבו

הסרט “פנסיון פראכט” (2014), במאית: תמר ירום

על פי ספרו של אהרון אפלפלד, “לילה ועוד לילה” (2002)

היידיש היא סמל בסרט “פנסיון פראכט”. למען האמת היידיש היא סמל כבר בספרו של אפלפלד “לילה ועוד לילה” שעליו מבוסס הסרט. ואולי מוטב לומר כי היידיש היא סמל בביוגרפיה של אפלפלד עצמו, שהגיע אל היידיש בשלב מאוחר בחייו, לאחר שעלה לארץ, עזב את הקיבוץ והתיישב בירושלים, והתחיל ללמוד יידיש בחוג החדש שהקים דב סדן באוניברסיטה העברית. אפלפלד הגיע אל היידיש בחיפוש אחר העבר שנגזל ממנו כילד ניצול שואה (כך הוא מספר למשל בשיחה זו ביוטיוב). בקיבוץ התבקש להיות צבר יפה בלורית ולשכוח את הגלות, אבל אפלפלד סירב למלא את התפקיד שהוטל עליו והעדיף לצלול אל מעמקי התרבות שהודחקה ולעצב את זהותו בעצמו. וכך למרות שבבית הוריו דיברו גרמנית ולא יידיש, והשפות ששמע בצ’רנוביץ עירו ובזמן גלותו בטרנסניסטריה היו רומנית, אוקראינית ורוסית, בחר לשוב אל שפת סבותיו וללמוד יידיש.

בספרו “לילה ועוד לילה” שראה אור בשנת 2002 הוא שב אל התקופה המכוננת ההיא בעיצוב זהותו דרך דמויותיהם של ניצולי שואה המתגוררים בפנסיון ירושלמי ומחפשים דרך להחיות את השפה האהובה. הם מתכננים הקמת “ועד למען היידיש” שהוא מופרך כפי שהוא נשמע, ובינתיים אוספים ספרים, קוראים שירים ושרים ביידיש. אפלפלד משתמש בדמויות המלנכוליות כדי להצביע על תהליך פרדוקסלי שהתרחש במדינת ישראל – היידיש התחלפה עם העברית והפכה משפה מדוברת ללשון קודש של מיעוט נרדף, שפה שיש לנהוג בה בקדושה, לאסוף את ספריה, ולשמרה כביטוי לאמונה ולקדושיה הנרצחים. המשורר זיידל למשל המתגורר בפנסיון מתואר בספר כבונדיסט לשעבר, ואם כן נלחם בוודאי למען היידיש כשפת העם וכשפה חילונית ולאומית. אך בירושלים התחיל לדבר כמו יהודי מהדור הישן, ונאבק למען שימורה של השפה הקדושה ואורח החיים המסורתי. קריסטינה אשתו הטריה והצעירה הוחבאה במנזר נוצרי בזמן המלחמה, והיא מתקשה להסתגל לזהות היהודית החדשה ישנה שלה, ועוד יותר מכך לזהות הישראלית, ומתגעגעת למנזר ולתפילותיו. בפנסיון פראכט דווקא היא זו המביאה לעולם ילד ביחד עם משורר היידיש, והבן הקטן מבטא את הנתק הנורא שיצרה השואה בשלשלת הזהב.

תיאורי הפנסיון והמאמצים הנואשים להחיות את היידיש הם מעין בבואה סטירית מוקצנת של מציאות ירושלמית שהתהוותה סביב ביתו של הסופר היידי לייב רוכמן בשנות השישים. אפלפלד עצמו היה מבאי ביתו ומספר בספרו “עוד היום גדול” על ההוויה המיוחדת שהתקיימה שם: “לילות רבים עשיתי באותו זמן בביתו של רוכמן. ביתו היה בית ועד לסופרי יידיש שבאו אליו מכל העולם. מלחמת ששת הימים הידקה את הקשר בין יהודי התפוצות והארץ והיתה אופוריה, אבל גורלה של היידיש כבר נחתך. עיתונים והוצאות ספרים הלכו ונסגרו, ועם מותו של סופר או משורר נצטמצמו חייהן הרוחניים של השפה והספרות. כל זה בחוץ. אבל בביתו של רוכמן שררה איזו התלהבות שלא מהעולם הזה. לילות שלמים היו קוראים פרוזה ושירה ושרים עד אחר חצות. לפעמים זה נראה כאילו לוויה ארוכה אל תוך הלילה ולפעמים כנסיון נואש להחיות את המתים. את אש השירה הבעירו קפה חריף וקוניאק.” (עמ’ 85)

הסמליות של היידיש מתעצמת עוד יותר בסרט שאורכו מכתיב מבנה מרוכז יותר מאשר רומן. בעוד שברומן אנחנו שומעים מעט יותר על הביוגרפיות של הדמויות השונות, בסרט נדמה כי הכל מתכנס לרצף של פעולות כפייתיות חוזרות ונשנות שמטרתן להציל את השפה הגוועת, גם אם ברור כי הן חסרות תכלית ואינן אלא ביטוי מלנכולי לאבל שאי אפשר להתנחם ממנו. שום דבר אינו מתקדם, הדמויות שבות ועושות את אותן פעולות שוב ושוב, עד לאירוע המתרחש במפתיע בסופו. מאמציהן להיאחז בעבר ובשפה הגוועת הם טקס עקר, עד שנדמה כי הגיבורים עצמם אינם חיים באמת, אלא שרויים בלימבו, בין גן עדן לגיהינום, תחושה המתחדדת מהעיצוב הקודר של הפנסיון ומקצבן של הסצנות.

את תפקיד האנטגוניסטית ברומן ובסרט ממלאת מנהלת הפנסיון, הגברת פראכט, ייקית המעדיפה סדר ומשמעת על פני הכאוס של האוסט-יודן ושפתם המיותרת. בינה לבין דיירי הפנסיון מוחלפות קלישאות מלוא חופניים. “תרבות אירופה פשטה את הרגל.” “מה היא רוצה מאיתנו? היא רוצה למחוק אותנו.” “הגרמנים הביאו את הסדר לעולם.” “הסדר הוא ברברי, הוא לא אנושי.” ועוד כהנה וכהנה. הקלישאות הממוחזרות מדגישות את עקרות הקיום של הדמויות.

גם בתהליך יצירת הסרט נסוגה היידיש מפני העברית. בתחילת הסרט מדברים השחקנים יידיש, כמו כדי לסמן כי במציאות של הסרט זו השפה המדוברת. אבל מהר מאוד עוברות הדמויות לדבר בעברית בלבד, מן הסתם כדי לא להכביד יתר על המידה על השחקנים ועל ההפקה. העברית המדוברת אמורה אולי לסמן יידיש במציאות של הסרט. זוהי עברית נקיה, ללא מבטא, ללא סלנג, עברית חסרת זהות ברורה, והדיאלוגים המתקבלים מלאכותיים משהו.

למרות ששמותיהם של משוררים גדולים כמשה לייב הלפרן, מאנגר, סוצקבר וגלטשטיין מושלכים תדיר לחלל המיזנסצנה, ושורות אחדות משיריהם גם נקראות במהלך הסרט, נותרים שמות אלה מנותקים מהקשר. הם שבים ונבלעים אל תוך העיצוב הקודר של הפנסיון, משחקי הקלפים של הבטלנים, והקינה הבלתי מנוחמת על העולם שאבד. יוצרי הסרט ביקשו בוודאי להחיות לרגע פיסה של עולם זה, אבל תהליך ההיזכרות קשה כל כך עד שאנו נותרים בעיקר עם שמות וסיסמאות. ויתכן כי זו ממש היתה הכוונה. אבל במקום לחשוף את התרבות ולשאוב ממנה השראה, הסרט מעצים בסופו של דבר את הסטריאוטיפים השגורים בשיח על היידיש. הלוא התחושה עמה יוצא הצופה מהסרט היא כי יידיש אינה אלא שפה עגומה וגוועת של דון-קישוטים המנותקים מהמציאות.

ובכל זאת, מרינה מקסימיליאן בלומין שרה בסרט ביידיש שירים של ציליה דראפקין ושל אברהם סוצקבר. גם זה הישג לא מבוטל.