לרגל צאתו של קליפ חדש מבית היוצר של בת קול : הסלון המוזיקלי בבית שלום עליכם

אמנם אורי ניסן גנסין שבר לה את הלב, וגם השתמש בלי רשות בשיר שלה וכלל אותו בתרגום מרוסית לעברית בסיפור שלו, כך שדורות של קוראים עבריים לא ידעו כלל מי המחברת האמיתית של השיר, אבל גנסין מת באירופה ואהובתו ציליה דראפקין היגרה לאמריקה, והתחילה לכתוב שירה ביידיש. היא התחתנה עם שמעיה דראפקין הבונדיסט ונולדו להם ששה ילדים (אחת מתה בילדותה). לאחד מילדיה קראה אוריניסן, על שם האהוב שנשאה בלבה כל חייה. שירתה ביידיש שוטטה במרחבים מודרניסטיים של סימבוליזם ואין-זיך והיתה לאחד הקולות המרתקים בספרות היידיש באמריקה. אם אתם רוצים ללמוד עוד על המשוררת ושיריה, כדאי לכם לקרוא את ספרו של מנחם פרי “ונשיקתי תהיה רוצחת“ בהוצאת הקיבוץ המאוחד. כמו בכל מחקריו חושף פרי בספר את עומקה של היצירה ביידיש וחשיבותה, ועוסק גם בשחזור הביוגרפיה המרתקת של היוצרת. בספר גם תרגום לרבים משיריה כמובן.

ברשימה הזו אני רוצה לאלתר בחופשיות על בסיס מחזור שירים אחד של דראפקין “במחוז סליוואן” (שתרגומו אינו בספר של פרי) ויש לי סיבה טובה מאוד לכך. (היא נמצאת ממש כאן למטה בהמשך הטקסט, ואם אתם מאוד סקרנים אתם יכולים לקפוץ ישר לשם ולחזור אחר כך בחזרה.) אחרי לידתו של אוריניסן, כך כותב מנחם פרי, חלתה ציליה בקדחת שיגרונית, שנמשכה ארבעה חודשים, מהם חודשיים בדמדומי הכרה. היא התאוששה בסאליוון קַאוּנטי שבמדינת ניו יורק, אזור נופש פופולרי. ששה שירים כלולים במחזור כפי שהוא נדפס בספרה של דראפקין “אין הייסן ווינט” (ברוח החמה). האימפרסיוניזם השולט בשירי המחזור בתיאורי נוף, עצים וצבעים, נפרץ בליריקה המעידה דווקא על היותו התגוששות דרמטית עם שאלות החיים והמוות.

המחזור נפתח עם ציליה דראפקין המשרכת את דרכה לאחר המחלה הארוכה מביתה אל החווה הסמוכה כדי לקנות חלב, אולי לעצמה, אולי לילדים ולתינוק הקטנטן. היא פותחת את העיניים אל המרחב שמסביב אחרי שבועות ארוכים במיטה. השדות רעננים מגשם והשמש מאירה. היא רוצה לחזור לחיים במלוא עוצמתם החושנית והתשוקה שלה מתבייתת על פירות הפטל הצומחים בשולי השדות, בגדר חיה וקוצנית. לא קל לקטוף אותם, אבל דראפקין לא מוותרת. היא שולחת יד מתפתלת, מסתבכת, כדי להגיע אל החיים שבפרי המתוק, ושולפת אותה בחזרה עם גרגירים אדומים ושפע שריטות. מחוז סליוואן מצטייר בשיר כגן עדן ירוק ושמשי שנקנה בייסורי המחלה ואימת המוות, אך גם בו יש גדרות המבדילות בין השביל המותר והמרחב האסור. מתיקות הפטל היא פרי אסור שנגנב מתוך משוכות של קוצים מכאיבים.

בשיר השלישי במחזור נדמה שמזג האוויר דווקא מעונן, והכול עטוף באפרוריות כבדה עד שנפשה של דראפקין הולכת לאיבוד בתוך המרחקים הרכים. אי אפשר כלל לראות את ההרים המקיפים את העמק, העולם נסתר מעין, ודראפקין מברכת על כך: באפור הרך אין עולם ואין אדמה, והמשוררת שוחה במרחב ללא הפרעה, סוג של גן עדן מופשט המתרחק מן הארצי והמצומצם ונפקח אל האינסוף של התודעה.

בשיר החמישי במחזור מטפסת דראפקין על הר המשקיף אל העמק. שדות העמק הם נהרות של זהב, העצים – מפרשים ירוקים השטים על פני הנהרות האלה, הדרך ורדרדה ומתפתלת כמו נחש, ומהעמק הקטן והלא-כלומי הניבט ממרום ההר נישא נהי בכי תמרורים של בנה התינוק, אבל היא מתקשה לעקור את עצמה מהנוף ומתמהמהת לשוב אל הילד – מן המחשבות על אפסות הקיום אל החיים החדשים של העולל.  

גם האיש והאשה מופיעים בגן העדן של סליוואן קאונטי (בשיר הרביעי) באלגוריה המשקפת אי שיוויון מצמרר. האיש כמו אכל מפרי עץ החיים והיה לעץ עצמו, אחוז בשורשיו ומגודל גזע, יציב, פשוט ושתקן. ואילו האשה בדימוי זה היא העלים בצמרתו, יונקת מחיותו, ירוקה וצוהלת, הסתיו צובע אותה לרגע בצבעים מסעירים, אבל אז היא נעקרת ברוח הקרה ואובדת, מותירה את העץ בשתיקתו.

מה מפריד בין החיים למוות, בין הבריחה אל אפסות הקיום לממשותו של החלב הטרי הדרוש לעולל? זהו היתוש/ה המופיע/ה בשיר השישי והאחרון במחזור. היתוש מציק לדראפקין בלילה, מפריע לה לישון, והיא שואבת ממנו באופן פרדוקסלי נחמה. העקשנות של היתוש שאינו מסתלק מעידה כי היא איננה לבדה בעולם. הלילה איום כמו המוות אבל עקיצת היתוש קוראת לחיים. האם היתוש הזה הוא באמת יתוש ככל היתושים, כמו אלה שמציקים גם לנו ומדירים את שנתנו, והמשוררת היא שמגלה משמעות ביצור הזעיר ובשינה המופרת? ואולי זהו יתוש מטפורי, צאצא של היתוש המיתולוגי שפלש לגולגולתו של טיטוס מבעד לאוזן ואכל שם את מוחו, כדי להוכיח לקיסר השחצן שהאל יכול להכריע אותו גם באמצעות ברייה קטנה ועלובה. או שאולי היתוש הזה הוא גלגולו של הנחש הקדמוני מגן העדן, לוחש באוזנה של חוה, מפתה אותה, הוא היצר הרע הטומן בחובו סבל ועונג, ודואג לכך שהנפש תאריך ימים בתוך ביתה הגופני.

שירת היתוש הזו, חלקו השישי והאחרון של המחזור, תורגמה לעברית לפני שנים אחדות בידי בני מר. אסתי ניסים בחרה לבצע אותו בסלון המוזיקלי “בת קול” בשנה שעברה (במסגרת ערב שהוקדש לשירת משוררות) והלחינה אותו במיוחד לשם כך. אלקסנדר פיש, שותפה של ניסים לסלון המוזיקלי, עיבד אותו להופעה, ושב ועיבד אותו לביצוע מוקלט משובח. ואם לא די בכך הרי שלואיזה סלומון, שניגנה על הטרומבון בהקלטת השיר, גם ביימה קליפ מכשף המתאים לזמזומו של היתוש כמו הלילה למשוררת. הנה הוא כאן לפניכם – יצירה חדשה ורעננה ביידיש ובעברית, בימים שבהם גם אנחנו צריכים לחזור מדמדומי ההכרה אל החיים. ואל תשכחו לקנות כרטיסים לערבי בת קול בבית שלום עליכם, שלא תחמיצו את בית היוצר הנהדר הזה.

יעד בירן