על ספר הילדים “נוצת הזהב” מאת בני מר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2025

“על טווס הזהב שמעתם בוודאי: הוא היה בשעתו מהולל למדי,” כך מתחיל בני מר את סיפור הילדים שהוא מקדיש לאותו עוף מיתולוגי שהפך לסמלה של תרבות יידיש. אני לא בטוח שהקוראים הצעירים בני ימינו אכן שמעו על טווס הזהב, אבל ניסוח הדברים כך מלמד אותם לפחות כי היה פעם טווס שכזה, כי רבים הכירו אותו בשעתו, וכי אולי כדאי גם להם לשוב ולגלות אותו מחדש.

ואכן מר מצרף את חרוזיו לשרשרת מפוארת של טווסי זהב שראשיתה בשירי עם ביידיש, “עס קומט צו פֿליִען די גאָלדענע פּאַווע, פֿון פֿרעמדן לאַנד“, מגיע טווס הזהב במעופו מארץ נוכרייה,  והיא ממשיכה דרך כמה מהמשוררים המוכרים ביותר, “איז די גאָלדענע פּאַווע געפֿלויגן אַוועק קיין מזרח זוכן די נעכטיקע טעג,” כתב איציק מאנגר, עף לו טווס הזהב למזרח כדי לחפש את יום האתמול, “איז די גאָלדענע פּאַווע געפֿלויגן, און די נאַכט האָט געעפֿנט די גאָלדענע אויגן” כתבה אנה מרגולין על דברים שבינו לבינה כשהלילה פוקח את עיני הזהב, ומשה לייב האלפרין שקרא לספר שיריו הראשון בשם טווס הזהב כתב: “די זון וועט אַרונטערגיין הינטערן באַרג, וועט קומען די גאָלדענע פּאַווע צו פֿליִען און מיטנעמען וועט זי אונדז אַלע אַהין, אַהין וווּ די בענקשאַפט וועט ציִען,” השמש תשקע מאחורי ההר וטווס הזהב יבוא במעופו כדי לקחת את כולנו איתו אל המקום שאליו מושכים הגעגועים.

בני מר פוגש את טווס הזהב, כך נדמה, במדינת ישראל. ימי הזוהר שלו מאחוריו, והוא מחליט שהגיעה העת למצוא חברים חדשים. מר משתמש במוטיב הנדודים האופייני לטווס הזהב ושולח אותו למסע חדש, בן המאה העשרים ואחת, והטווס עף לו מיוון ועד סיביר, מיפן ועד למוזסוויל שבארגנטינה. לא הכול ורוד במסע של טווס הזהב. בדרך הוא נתקל גם במיינות המלוהקות כאן בתפקיד ההמון הנבער. “תראו עוף מוזר,” כך אומרת מיינה אחת לחברותיה, “איזה טעם נורא, הוא נראה כל כך רע, מגונדר, גלותי.” אך טווס הזהב למוד התלאות אינו לוקח ללב, מגביה עוף מעל הציפורים צרות האופקים ומסנוור את כולם בכנפי הזהב שלו. באמצעות הדימוי המרכזי הזה מחפש בני מר דרך להמשיך את המסורת המפוארת של טווס הזהב ולוודא שליידיש יהיה גם עתיד ולא רק עבר. יש בדימוי הזה גם משהו הקולע למצבה של היידיש כיום. יידישיסטים מרחבי העולם, יהודים ולא יהודים כאחד, נפגשים זה עם זה בעולמה של יידיש, באינטרנט או בקורסי קיץ, ורוקמים חברויות המתעלות מעל לפערים גיאוגרפיים או תרבותיים.

הספר מפגיש את הילדים עם היידיש, אך מבלי להכביר במילים, כמעט מבלי לספר להם דבר על השפה, תולדותיה או ספרותה. האם זה מפני שלילדים של היום יש קשב באורך מקסימלי של סרטון טיקטוק? הילדים מכירים דרך הספר רק את הדימוי המיתי האוהב של טווס הזהב, ושומעים שהוא זורק מילים וביטויים ביידיש לחברים החדשים שהוא מוצא ברחבי העולם. היידיש הופכת כבדרך אגב לשפה מסקרנת, מסתורית, לתרבות המחברת אנשים ממקומות רחוקים. בשולי כל עמוד בספר מפזר מר לקסיקון קצרצר של מילים ביידיש, מעין צידה לדרך הארוכה שהקורא הצעיר אולי מתחיל בה ברגע זה, גם אם אינו מודע לכך. לפעמים מתרגם מר מילים מעברית ליידיש, ולפעמים מילים ביידיש השזורות בגוף הטקסט מקבלות את תרגומן לעברית. כך חורז מר בנונשלנטיות מכוונת: “במקום רק לבכות אוי וויי ז’מיר, / לקונן על עצמי כל היום כמו זמיר,” או “נעם אַ פֿעדער” עם “הרי סדר זה סדר.” יידיש היא חלק מהמרקם של הטקסט. את המילים ביידיש שטווס הזהב מוצא בפי ילדים ברחבי העולם הוא ממיר בנוצות זהב מזנבו שהוא מותיר בידיהם כשהוא עף הלאה אל יעד חדש.

יש משהו רווי אופטימיות בנוצות הזהב הרבות שילדים בקצות העולם נוצרים אל לבם כמוצאי שלל רב, משהו המהדהד את “אצלנו בחצר” של נעמי שמר. כפי שבשיר הילדים בעברית ביקשה המשוררת לצייר עולם שבו החצר הקטנה שלנו, הרדופה, המוטלת בספק, הופכת להיות מקום ממשי בעולם הגדול, והעברית מקבלת מעמד שקול לזה של שפות בני כל העמים, כך גם מר מצייר בספר הילדים את היידיש כתרבות שיכולה לדבר ללבו של כל בן תרבות. לא רק מי ששמע בדיחות מהסבתא יכול לאהוב את השפה, אלא כל אדם שהוא חלק מהפסיפס המרהיב של התרבויות האנושיות. היידיש מבקשת לה מקום בעולם, אך גם מעניקה מקום לתרבויות מינוריות אחרות.

כך בעולם שהולך ומתארגן שוב למרבה האימה לגושי אימפריות הנאבקות זו בזו, שבו החלום על השותפות והשלום בין בני האדם, מתמוסס אל ערב מלחמת עולם חדשה, מכריז מר על הסולידריות האנושית כבסיס לקיומנו. והלוואי ונזכה כולנו לראות בשובו של טווס הזהב במהרה בימינו אמן.

יעד בירן