על הרומן לווייתן ברוח מאת חיים באר, הוצאת עם עובד 2026

יעד בירן

הרמן מלוויל ברא את קפטן אחאב, גיבור ספרותי המקדיש את חייו ללכידתו של הלווייתן מובי דיק, מטאפורה למצב האנושי ולכל אובססיה באשר היא, שסופו להוריד את עצמו ואת אונייתו ביגון שאולה. אחאב רודף אחרי לווייתן בשר ודם, ואילו גיבורו הספרותי של חיים באר רודף בספרו החדש אחר לווייתן ברוח ששמו "יום ברגנסבורג", נובלה שחיבר הסופר היידי יוסף אופטושו, ובה ביקש להחיות את יהדות אשכנז בראשית העת החדשה, ולהעניק לעם היהודי מרחב נשימה היסטורי שאינו מצטמצם לפוגרומים ועוד פוגרומים. אצל מלוויל נאלץ הקורא להתייגע בתיאורים ארכניים העוסקים בציד לווייתנים, בכלים המשמשים את הציידים, ובשיטות הציד שלהם, ואצל באר מתייגע הקורא בפרטי הריאליה של חיי היומיום באשכנז בראשית העת החדשה העולים מבין דפי הנובלה של אופטושו, כמו גם בתיאורים ארכניים העוסקים בציד ספרים ובשגיונותיהם של ציידי ספרים המבקשים ללכוד באמצעות מילים מודפסות על דפים עולם רוח חמקמק.

תחילה מבקש באר לתרגם את הנובלה מחדש לעברית, כדי ללכוד באמצעות התרגום את משמעותה החמקמקה, אבל התרגום לעברית מציב אתגרים מסוג אחר, והרעיון נזנח. יחד עם באר מטלטל הקורא מחנות הספרים המשומשים בפאתי מאה שערים שבה מוצא המספר את הנובלה של אופטושו בתרגום עברי, אל מסעדה באבו גוש המשמשת מקלט זמני לנוסעי אוטובוס בשעה שהיער במבואות ירושלים עולה באש, ומשם אל חנות הספרים ביידיש ששכנה שנים רבות בבית פועלי ציון ברחוב ברנר בתל אביב לצד ספריית י"ל פרץ וההוצאה לאור שנשאה את אותו שם. במהלך המסע זוכה הקורא העברי להתוודע לעולמה העשיר של ספרות יידיש – לסוגיית השפילמן (הטרובדור היידי שהיה או לא היה,) לקורות חייו של מבקר הספרות מקס אריק, לדמותו המרתקת של אליה בחור מחברו של בבֿא-בוך, לחסידי אשכנז, לגליקל מהמלין, למהפכת הדפוס שהביאה לבנות ישראל תרגומים חדשים ליידיש ועוד ועוד. ואולי די בכך? שהרי הדרך חשובה מן היעד כפי שכתב המשורר ביידיש יוסף פפיירניקוב (בתרגום חופשי): "אינני הולך כדי להגיע, אני הולך כדי ללכת בדרכי המוצפת שמש." הלווייתן המטפורי משם הספר הוא חיית השעשועים של האל, כפי שמבאר המספר, ומותר האדם מן הבהמה – שעשוע.

ארבעים שנה מאוחר יותר נקרית לפני המספר הזדמנות לבקר ברגנסבורג הממשית השוכנת עדיין בגרמניה, ולחזור דרכה אל הנובלה. ההזדמנות עולה ברומן דווקא בימים הנוראים שלאחר השבעה באוקטובר, ודווקא בשעה שהמספר מבקר ביקור הזדהות בכיכר החטופים, ומובן כי העיתוי אינו מקרי. גם באופק הנובלה של אופטושו מצויה טרגדיה, גירושם של יהודי העיר במאה ה-16, בסופו של אותו יום שהנובלה מחיה. אימת הסוף של אז נמהלת באימה בת זמננו, ומזכירה בכך רומן קודם של המחבר, "לפני המקום", המהווה פרק חדש ביצירת באר. אחרי שלושה רומנים עלילתיים בעיקרם, הגיע רומן רפלקסיבי שבו הסופר הוא הגיבור, הגבול בין המחבר ליצירתו מטושטש, והפכים הקטנים חשובים בו מהתקדמות העלילה. כזה הוא גם טבעו של הרומן הנוכחי. אפשר לומר כי אם "צל ידו" (על פי גב הכריכה) הוא המשכו של הרומן "חבלים", זה עוסק באמו של המחבר וזה באביו, הרי ש"לווייתן ברוח" הוא המשכו של "לפני המקום". צלה המאיים של מלחמת לבנון השנייה חופף על "לפני המקום", וגיבורו מוטרד בשאלת הישרדותה של הרפובליקה העברית. נוכחות השבעה באוקטובר ברומן הנוכחי ממקמת אותו באותו מרחב חרדתי.

 ב"לפני המקום" מתוודע הקורא גם לדמותו הססגונית של שלמה רפופורט שיצר בביתו את הספרייה האולטימטיבית של המאה העשרים – ספר יחיד של אנ-סקי המתאר את חורבן גליציה במלחמת העולם הראשונה ובתוכו דפים  מ"הגלגול" של קפקא ששרדו בקושי את שריפת הספרים הנאצית בכיכר בבל בברלין. אך רפופורט עצמו מודה כי כאשר האמן מיכה אולמן יצר את האנדרטה לשריפת הספרים באותה כיכר, ספרייה תת-קרקעית שמדפיה ריקים, הצליח ליצור ספרייה העולה באיכותה על ספרייתו שלו. גם "לווייתן שברוח" מציע ספרייה יהודית אלטרנטיבית. באר משוטט בסמטאות רגנסבורג כדי לצוד בפינותיה הנסתרות את כל מצבות האבן מבית הקברות היהודי העתיק ששובצו בבתי העיר לאחר גירוש הקהילה במאה ה-16, ומעתיק את הכתובות החלקיות אל דפי הרומן. העיר האירופית הנעימה ומסבירת הפנים המגלמת הן את ימי הזוהר של יהדות אשכנז והן את סופה נורא, שבכתליה אצורה טרגדיה, שבתיה בנויים מאותיות עבריות שנחקקו בידי הקהילה היהודית הוותיקה של העיר, נהפכת כך לעיר/טקסט, לספר ייחודי שאינו אצור בין דפי נייר.

שני פרויקטים נוספים שגיבור הרומן גנז זה מכבר, עולים שוב בדעתו בצל הטראומה של השבעה באוקטובר, תגובות אפשריות לאסון. האחד, ספר על התכנית שנרקמה בידי ההתארגנות המחתרתית "נקם" להרעיל קציני אס-אס שבויים או אף ערים גרמניות שלמות לאחר מלחמת העולם השנייה. השני, ספר על תכנית מצדה להתבצרות בכרמל בשנת 1942 כהכנה לפלישה אפשרית של הצבא הגרמני. (ברומן "חלומותיהם החדשים" כבר ביקש גיבור אחר של באר להפוך את אימת רומל לספר עלילתי.) באר דוחה הן את הנקמה והן את ההתאבדות כתשובות אפשריות לשאלה היהודית ומציב במקומם את הפרויקט של אופטושו שנהפך גם לפרויקט שלו. וראיה לדבר, גיבור הספר נזכר בשני הפרויקטים הגנוזים שלו ביושבו בקפה המינגווי ברגנסבורג, המעוטר בשלל תמונות של מחבר "הזקן והים" בשעת דיג. את הנובלה ההיא מסכם מוכר הספרים הירושלמי האדון אונא, הזכור לבאר מימי ילדותו, בציטוט מהספר עצמו: בני אדם אמנם אפשר להשמיד, אבל את רוחם אי אפשר להביס. הלווייתן שברוח המופיע בסוף הרומן – חנות ספרים שאליה מגיע הסופר ומוצא בה ספרים שהודפסו בגרמניה בידי שארית הפליטה – עולה בקנה אחד עם הציטוט מ"הזקן והים": ניצחון רוח האדם.

לא מובי דיק הוא אפוא ההשראה ללווייתן שברוח, אלא דווקא הלווייתן המיתולוגי העומד גם ברקע הרומן של מלוויל, הלא הוא הלווייתן שבלע את יונה הנביא כשסירב למלא את שליחותו ולהציל את נינווה. זהו אולי מסעו של באר הצעיר, יוצא היישוב הישן המפלס לו דרך אל חוגי הוועד לגיבוש הנוער העברי (כנזכר ב"לפני המקום",) בורח משליחותו היהודית אל מרחבי כנען המדומיינת, אך סופו שהוא שב בעל כורחו אל מקומו בשרשרת הזהב ומקדיש את חייו לעולם הרוח היהודי, גם בתקופה שבה המדינה היהודית דומה מתמיד לתמרור האזהרה שהציב באר ברומן "עת הזמיר". הבשורה שבפיו של הסופר היא בשורת תרבות יידיש, רפובליקה שברוח העשויה להוות השראה לדורנו החוזה בהתפרקות הסדר הפוסט-מלחמתי ובשיבה לעולם אלים ובלתי יציב. אפשר לחשוב כאן גם על שירי יפו של אברהם סוצקבר ועל סיפורו "התאומות" שבהם אנו פוגשים את המשורר כבן דמותו של יונה הנביא המבקש לברוח משליחותו המוסרית, נבלע בידי הלווייתן, ושב אל תפקידו כמשורר יידיש במדינה העברית. לווייתן נוסף העומד ברקע הדימוי המרכזי ברומן הוא בוודאי הלווייתן הארצי של הובס, המדינה המודרנית התובעת מונופול על האלימות, ומעניקה לנתיניה ביטחון פיזי בתמורה לוויתור על חירותם. הלווייתן שברוח הוא חלופה למדינה השוכנת על פני האדמה, רפובליקה ספרותית השוכנת הרחק מהישג ידם של אויבים ומהרסים. שהרי אם אותה רפובליקה ספרותית אינה קיימת חלילה, גיבור הרומן ישוב להיות קפטן אחאב הרודף באובססיביות אחר רוח רפאים…

מעניין לציין כי בשנה שבה פרסם אופטושו את הנובלה הוא ביקר בארץ ישראל וכתב בעקבות הביקור את הנובלה "בין ימים וארצות." במהלך ביקורו נפגש עם סופרי היידיש בארץ ישראל ועם הציבור הרחב, ואולי אף קרא להם מתוך "יום ברגנסבורג". דניאל לייבל, מחברי מועדון סופרי היידיש בארץ, כתב על ביקורו בכתב העת "ווײַטער" כך:

"כתב עת זה מוקדש לי' אופטושו, הסופר הגדול והלוחם למען היידיש. הוא אינו מוקדש סתם. הוא ניתן למי שלו הוא שייך. זה לא מכבר היה בינינו. עצם היותו איתנו היה תביעה. אנרגיית הכתיבה הנובעת מכל אמירה שלו, מהווייתו, מילאה אותנו בחוסר מנוחה: מהיכן נוטלים כל כך הרבה דחף לכתיבה, דווקא כאן, בסביבה עוינת, שבה המאבק בולע אותך, מוצץ את לשד העצמות? בחוג המצומצם של המועדון קרא אופטושו טקסטים מיידיש ישנה. עבורנו היה זה גילוי שכינה. לאחר מכן בקזינו על חוף הים. חמש מאות פועלים ישבו נדהמים והאזינו כדי לתפוס את צלילי היידיש בתוך השאון העז של הים העברי. ולאחר מכן שיחה עם אופטושו. משיחה זו נולד המאסף הזה. הוא תבע זאת, זירז. הוא רומם אותנו הלאה. (ווײַטער, אפריל 1935, עמ' 88. תרגום שלי, י"ב)

ויהי רצון שנזכה כולנו לישב בסוכת עורו של לווייתן שברוח במהרה בימינו.