על ספר הסיפורים די צוקונפֿט מאת שירי שפירא, הוצאת בית לייוויק 2025

יעד בירן

כותרת הרשימה מתעתעת. רק בסיפור אחד בקובץ יושבים באמת הגיבורים בתוך ממ"ד, בעיצומם של הימים הרעים של סבב האלימות הנורא שנקרא "שומר החומות". בכל זאת נדמה לי שכל הגיבורים המשוטטים בספר כלואים בסוג של ממ"ד שאמור להגן עליהם מפני החוץ המאיים, כולל בת דמותה הבדיונית של המחברת בטקסט שכותרת המשנה שלו היא אוטו-פיקציה. גיבורי הסיפורים של שפירא הם אנשי בסדר המגיחים לאור ירח חיוור לגן, בלשונו הבוטה של חנוך לווין, כדי לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי בגביעי הפרחים. אך על הקובץ כולו חופפת חרדה קיומית, ובתגובה בוחרות הדמויות בהסתגרות ובחוסר אונים א-פוליטי. זוהי התגלמות הממ"ד, ששפירא מפענחת את ראשי תיבותיו ביידיש: מקום-מקלט אין דירה. המקלט הציבורי הישן הופרט אל חיק המשפחה הגרעינית, והיחידים נסוגים בהתאם מהזירה הציבורית והפוליטית, ומן התקוות לעתיד טוב יותר.

כך למשל בסיפור על רעידת האדמה בירושלים, דימוי שקוף לכל אסון אפשרי, כשיציבות האדמה עצמה מתגלה כתעתוע. הזוג המזדקן העומד במרכז הסיפור מתעורר משנת לילה ומגלה שברי זכוכית בסלון – תמונות המשפחה נפלו והתנפצו. אבל הבית שעבר לאחרונה חיזוק עומד יציב, וכך יכולים הגיבורים להמשיך בשגרת ימיהם המשמימה ב"ווילה בג'ונגל", כשהאסון המתחולל בחוץ חודר פנימה רק מבעד למרקע הטלוויזיה. נתן זך ממליץ בסרקזם ל"אוהבים הנעימים" בשירו, לא לפתוח את הדלת כי בחוץ קר, וגם מהסיפורים של שפירא נושבת רוח דומה. את ההתפוררות הפנימית המשונה בבית הזוג היא מתארת באמצעות חרקים החיים איתם בסימביוזה – דגיגי כסף נחבאים בחרכי הקירות וניזונים משאריות של עור מת ושערות שנשרו, ויתושות הסובאות מדמם של בני האדם, כי גם הן יודעות שבקרוב יגיע חורף, ועליהן להוליד את הדור הבא לפני שיהיה מאוחר.

הדבר היחיד המפר את השגרה של הזוג המסתגר הוא היעלמותה של המנקה ממזרח העיר, שם היתה פגיעתה של רעידת האדמה קשה. במחווה של רצון טוב מבקשת האשה לארח בביתם אנשים שנותרו ללא בית בצד השני של העיר. לכאורה תקווה למפגש ולדיאלוג, אבל שלא במפתיע האורחים אינם מגיעים והחוץ אינו פורץ אל הפנים ואינו מפר את הסדר הבורגני. רק שארית אחת נותרת מן הכוונה הטובה. החשש של בני הזוג מפני הפרת הפרטיות בזמן האירוח מעלה בהם את הרצון ללמוד את "שפת הסתרים האשכנזית" שהוריהם דיברו בה כדי שהילדים לא יבינו. ולמרות שהטעם כבר בטל, הם בכל זאת יוצאים למרכז הקהילתי ומתכוננים להצטייד שם באוצר מילים חדש שיכין אותם לרעידת האדמה הבאה… שפירא אינה חומלת על תלמידי היידיש ומציירת את השפה כגלגל הצלה נלעג ל"שבט הלבן" המסתגר מפני הג'ונגל שבחוץ.

במרכזו של הסיפור "לוליטה" עומדים דווקא בני זוג צעירים מחולון, היא ממשפחת בוזגלו והוא ממשפחת שכטר, פניה היפות של ישראל בת זמננו. אך כדי להתבדל מן ההמונים הם מבקשים לתת לבתם שם שאין כמוהו בישראל, ובוחרים לבסוף בשמו של הרומן של נבוקוב. הם יודעים שזהו שם של רב מכר, אבל לא טורחים לחפור עוד קצת ולגלות על מה הוא מספר, ושפירא מביטה עליהם ועל חלומותיהם באירוניה מרוחקת. השם המצטלצל בעל הניחוח הספרדי הוא חזות הכול, ובאמת מהו שם, שואלת שפירא בעקבות יוליה גיבורת המחזה של שייקספיר, ומשיבה: שם יכול לזכות את בעליו בדרכון פורטוגלי נחשק (בוזגלו) או אולי מזרח אירופי (שכטר), וזו שאלה של חיים ומוות כשבני הזוג וילדיהם מתחבאים בתוך ממ"ד מאימת הטילים. אבל הישראלים של שפירא חיים בהווה נצחי וגם ההיסטוריה הפרטית שלהם עלומה, ואינה חודרת אל תוך חלומותיהם האירופיים. משום כך פורצת המספרת אל תוך הסיפור ומגלה לנו הקוראים כיצד זכה אבי המשפחה בשם שכטר, אי שם בשטעטל לפני שנים רבות. נו, בוודאי, אתם הרי קוראים סיפורים ביידיש בעשור השלישי של המאה ה-21, אתם בטח אוהבים באָבע-מעשׂיות מהשטעטל, אבל לא הגיבורים הישראלים שלנו, אותם זה לא מעניין.

שמו של הספר, "די צוקונפֿט" (העתיד) מגלם את האירוניה הטמונה בין כריכותיו. זהו גם שמם של הסיפור הפותח והסיפור הסוגר של הספר (שהוא למעשה זכרונות אוטוביוגרפיים). במאה ה-20 היה המגזין "די צוקונפֿט" במה לתרבות יידיש תוססת, וגילם תקווה מפעמת לעתיד טוב יותר. בתחילת המאה ה-21 בסיפור הסוגר יושבת המספרת בירושלים, מקטלגת את מאמרי כתב העת בחדר קר ומבודד, ומהרהרת על כך שכל רעיון העתיד התפוגג זה מכבר – העתיד הוא עבר. החלומות הגדולים מתנפצים אצל שפירא על קרקע המציאות ונהפכים לאירוניה. אין זה צריך להפתיע מפני שכבר הסיפור הפותח שוטח בפני הקוראים את המוטיב בבהירות. במרכזו עומד תהליך התבגרות מלא תקווה של נערה ישראלית בראשית המאה. חלום המילניום מרחף מעל לכול, מילניום שנולד מתוך שנות התשעים הזחוחות וה"פקס אמריקנה", רק כדי להתנפץ אל תוך מגדלי התאומים שנה ושלושה רבעים אחרי לידתו ולהותיר אחריו את המדבר של הממשי, כלשונו של סלבוי ז'יז'ק. לגיבורה הצעירה היו חלומות, היא רצתה לבלוע אל קירבה את כל ספרות העולם, לפי סדר הא"ב שעל מדפי הספרייה העירונית, אבל לצעירי המאה ה-21 אין תקווה. עיניה מהופנטות למרקע הטלוויזיה המציג את המגדלים הבוערים ומבהיר לה כי העתיד האמיתי יהיה שונה בתכלית מן החלומות.

 הסיפור התל אביבי "שמאַטעס" מציג באור נלעג גם את מחאת האוהלים, ההתעוררות מעוררת התקווה של הצעירים לפני עשור וחצי. תל אביב מצטיירת כסימולקרה, עיר שאין בה דבר אמיתי. במרכזו עומדת צעירה המגיעה בהתרגשות לעיר הגדולה שכל דבר בה הוא "אמנות", ונתקלת בגנב היפסטר שאמנותו –  גניבה. הוא מקסים את הצעירה בלשונו החלקלקה, והם הולכים אליו הביתה, ובדרך חולפים ליד האוהלים בשדרות רוטשילד, אבל אין שם באמת מה לראות – ס'איז אַן אַלטע מעשׂה (מה שהיה הוא שיהיה). רק כשהיא מוצאת את עצמה שוב לבד ברחוב היא מבינה שהאמן ההיפסטר הוא לא באמת אמן, שהשיחה ביניהם לא היתה באמת חיבור בין בני אדם, ושתל אביב היא לא עיר שכולה אמנות אלא סתם אוסף של שמאַטעס.

המחברת אינה חוסכת אירוניה גם מבת דמותה בסיפור "דיוקן עצמי כסופרת עברית" וטוענת במשמעות אירונית את הספר שמחזיקה הקוראת בידה. המספרת שאינה מאמינה באפשרות להיות סופרת עברית במאה ה-21, מפנטזת על הוצאתו לאור של ספרה הראשון, על מסיבת ההשקה, ועל הקורא האידיאלי היושב בשורה הראשונה וקורא בשקיקה את ספרה. הקורא הזה רציני, גלוי לב וחף מציניות, ומשום כך הוא רק דמות בתוך הפנטזיה הספרותית והמינית של המספרת. גם הוא מתפוגג במפגש עם המציאות העגומה של התרבות הישראלית, ומותיר את הסופרת העברית ללא עתיד כסופרת. האם זו הסיבה לכך שאנחנו מחזיקים ביד ספר ביידיש? האם הכתיבה ביידיש במאה ה-21 אירונית מטבעה? האם היא מגלמת מחאה נגד מצבה של התרבות בישראל? האם בחירה בלתי הגיונית לכתוב בשפה שקוראיה מעטים כל כך, היא בעצם המעשה השפוי היחיד בעולם שעתידו מאחוריו? תהיה אשר תהיה התשובה לשאלות האלה, סופרת ישראלית צעירה הכותבת יידיש היא סיבה למסיבה במקומותינו. ודוק, לא כל דבר שנכתב ביידיש ראוי בהכרח לתשומת לב. הכתיבה ביידיש לשם כתיבה ביידיש בלבד מאיינת את ערך הטקסט והופכת את היידיש לפטיש. דווקא הכתיבה ביידיש לשם כתיבת ספרות טובה מרוממת את התרבות שלנו ומולידה אפשרות של תקווה גם כשהעתיד כבר עבר.